מאמר בנושא:

אגודה שיתופית (קואופרטיב) –

התשובה לקפיטליזם הגלובלי

ערך: יונתן בירותי לוי

ראשי פרקים: עמוד:

  1. מבוא 3

1.1.תיחום זמן בדיקה

1.2.תאור כללי של הבעיה

1.3.מטרת העבודה

 

  1. פרק רקע/היסטורי 6

2.1.ייסוד הקואופרציה

2.2.תחילת דרכה של הקואופרציה המודרנית

2.3.סקר עולמי של קואופרטיבים כיום

2.4.התעוררות המשק הישראלי לפירמות מסוג קואופרטיבים בשנים האחרונות

 

  1. פרק תיאורטי 16

3.1.השאלה המחקרית

3.2.הטענה המחקרית

3.3.הצגה כללית של שיטת המחקר

 

  1. פרק ניתוח ודיון 15

 

  1. 5. סיכום ומסקנות 22

 

  1. 6. ביבליוגרפיה 23

 

  1. 1. מבוא

באמצע ימי בית המקדש השני, עברה קהילת כוהנים מבית המקדש השני ליישוב קומראן שבמדבר יהודה, בעקבות חלול המקדש ע"י היוונים. לקראת חורבן הבית, נעלמו עקבותיה של הקבוצה, אך ביום הכרזת האומות על הקמת מדינת ישראל, שבו כ-930 מהמגילות הגנוזות, כולם כתבי קודש, להאיר את תורת ישראל ולהוציאנו מהלכה ומנהגי הגלות.

המגילות מהוות את המקור העתיק ביותר לכתבי התנ"ך, בנוסף גם מקור כתוב, להלכות של המשניות. יותר מאלו, המגילות כוללות כתבי קודש ייחודים ומגוונים השופכות אור ותורה והמשלים היסטוריה ופרשנות התורה, חלקן שכלל לא ידענו, ולא שמענו..

בנוגע לעבודה זו, פסוקים מהמגילות מעידים על שיתוף חברתי בהון וברכוש[1]. הנה אם כן, רעיון המרכסיזם ושכלוליו, וגם מודל הקיבוץ, היו קיימים כבר לפני אלפיים שנה בעם היהודי, אם כי בסגנון שונה..

בקפיצה היסטורית נעבור לקונספט חלקי שקם בשיתוף רק לתחום הפרנסה:

בעוד מטרתה של חברה פרטית היא להביא רווחים לבעליה, קואופרטיב, לעומת זאת, הוא התאגדות וולונטרית של אנשים שמטרתם היא רווחת חברי הקבוצה. כלומר, חברי קבוצת הקואופרטיב הם גם בעלי ההון, בניגוד לחברה פרטית בה הם נשכרים על-ידי בעלי הון כדי לעבוד בעבורם. כדאי, אמנם, שקואופרטיב יהיה כלכלי וירוויח כסף, אבל מטרתו הסופית (המקורית לפחות) אינה רק העשרת מספר קטן של אנשים - אלא שימוש בהכנסות לטובת תחומי החיים השונים של חבריו: חינוך, תרבות או כל תחום אחר.

בהיכנסם לשותפות, חברי-בעלי הקואופרטיב קונים מניה אחת, שהיא שוות ערך בערכה הפיננסי ובקול ההצבעה שהיא מעניקה לכל בעלי המניות האחרות. הקואופרטיב אינו קהילה, ולכן נטול לחצים קהילתיים מוכרים. מדובר במקום עבודה המאפשר להביא לכדי ביטוי מעורבות, השתתפות, יכולת מקצועית, יכולת ניהול, עבודת צוות וחתירה להישגים, בצד תמיכה וערבות הדדית. הקואופרטיב הוא של העובד וכשמקום העבודה הוא שלו ההתייחסות היא אחרת.

קיימים סוגים שונים של קואופרציות, כגון: קואופרציות צרכניות, יצרניות, אשראי, בניה ושיכון, חקלאות ועוד רבות אחרות, כמו קואופרציות סביבתיות (העוסקות באיכות הסביבה ואקולוגיה), חברתיות (שחלקן נותנות שירותים חברתיים, שירותי חינוך ובריאות ואחרות מעסיקות ומשלבות בחברה אנשים מוגבלים), קואופרציות של חינוך, גני ילדים ושמרטפות, קואופרציות של תיירות ועוד סוגים רבים (כשישנן קואופרציות מעורבות המשלבות סוגים שונים).

 

1.1. תיחום זמן לבדיקה

עשר שנים אחרונות, תוך השוואה למדינות אירופה. מוצגת סקירה על הקואופרטיבים מאז היווסדם (מאה וחמישים שנה אחרונות).

 

1.2. תאור כללי של הבעיה:

"לְתַאֲוָה, יְבַקֵּשׁ נִפְרָד" (משלי יח'):

השוק הכלכלי המודרני שהתפתח, מאופיין בקפיטליסטיות ותחרותיות, בדריסת זכויות העובדים הזוטרים, וקיטוב החברה בפערים כלכליים קיצוניים.

הפכנו ממדינת רווחה שיתופית ושוויונית למדינה ריכוזית המנוהלת על-ידי כעשרים משפחות מהאלפיון העליון. רעיונות הקפיטליזם והשוק החופשי יצרו הזנחה של תהליכי היחד והשיתוף מחד, והתגברות הצורך ביציאה מהירה לעצמאות מאידך. במקביל, נוצר בישראל שובע אמיתי מהרעיונות השיתופיים. ברור היה כי טבע האדם לא משתנה בגלל חיי שיתוף, והמשבר הכלכלי של אמצע שנות השמונים, שהכניס עשרות קיבוצים ומושבים לחובות כבדים, גרם ליחיד לשאול את עצמו מה הוא עושה שם. 'אם אני צריך לדאוג לגורלי', אמר לעצמו היחיד בקבוצה השיתופית, 'אדאג לעצמי ולמשפחתי. למה אני צריך לדאוג לכולם?'

לא רק קיבוצים ומושבים הגיעו למצב הזה. אגד, קואופרטיב ותיק מאוד, החזיק מעמד, אך קואופרטיב דן התפרק. גם חלק נכבד מרשת הקו-אופ התפרקה כשמניותיה חולקו, אך הקו-אופ הירושלמי החליט שהוא רוצה לשמור על המבנה המוכר ולהמשיך בפעילות המשותפת.

בנוסף, הגלובליזציה מחמירה את המצב בכך שמפנה את רווחי ההון של התאגידים למקורות מעבר לים, והיחס הרחוק בין הבעלים לעובדים הזוטרים המקומיים פוחת עוד יותר. במקביל לתהליך הגלובליזציה, מתפתח קשר בין הון ושלטון, שצד ההון אוחז בתאגידי עתק (פרטיים ודו מהותיים) הכוללות "חברות בת". האוחזים בחוטים אלו, אליטה לעניינו, פעלו (ופועלים) לשליטה במשק הישראלי (לא רק הכלכלי) בד ובד עם קידום חוקים, תקנות ורגולציה לטובתם. כמו כן, הפרטות ענק של ההון הממשלתי והציבורי, מקום שהיה יכול להמשיך ולעבור למניות של הציבור באמצעות הפיכה למבנה של קואופרטיב, עבר לרוב לידיים פרטיות (ואין זו היריעה על הבעייתיות שלא עבר לידיים פרטיות עם זכות שוויון הוגנת או אף יותר, וכן לעידוד תחרות בתחום).

הבעיות המונעות מימוש רחב של הרעיון נובעות מהחשיבה ההיסטורית הפשטנית כי הקואופרטיב מתאים לסוג מסוים של אופי אנושי, וכי כדי לייצרו יש להיפטר מתכונות כמו אנוכיות, חמדנות ותפיסה מעמדית.

העיקרון הוא שלא יהיה אדם אחד עם 5 מניות ולאחר תהיה מניה אחת. מצד שני, הזמנים השתנו והתקנון הנוקשה של פעם צריך להיות גמיש יותר ולכלול מרכיבים כמו שכר דיפרנציאלי ושכירת אנשי מקצוע לתפקידים מסוימים.

חברות כח האדם מחמירות אף הן את המצב, לפי שמתחלקות בשכרו של העובד, בכספים שיכולים להוות לעובד הזוטר תוספות לשכרו, והוא נותר אף ללא תנאי שכר סוציאליים הולמים.

גם ארגונים עובדים או מעבידים גדולים, כמו ההסתדרות, איחוד התעשיינים וכו', לא השכילו לחזור ולפתח את השימוש בקואופרטיב, או לפחות לעודדו.

המאפיין העיקרי של המגזר השלישי הוא פעילות התנדבותית במודל של עמותה ללא כוונת רווח. פיתרון העמותה מטפל בתוצאה של חולשות הכלכלה המודרנית, אך אינו פועל בשורש הבעיה לפתח מעגל עבודה רווחי ויעיל בקרב אותו ציבור.

 

נותרו שרידים עלובים - 3,000 קואופרטיבים רשומים אצל רשם האגודות השיתופיות. לא כל הקואופרטיבים הרשומים פעילים, אולם בצידם התחלה של צמיחה - נרשמים כאמור עוד ועוד קואופרטיבים חדשים.

המודעות לפיתרון המוצע בעבודה זו – קואופרטיבים, נמוכה. הן בקרב הציבור הרחב והן בעמותות העוסקות בצמצום פערים חברתיים ובזכויות עובדים, ולבסוף, גם בקרב האליטה הפוליטית. בישראל עדיין נדמה שהקואופרטיבים הם יצורים מן העבר, שאינם רלבנטיים לכלכלה המודרנית. בעוד שבארה"ב לומדים מאיטליה ומספרד איך להעביר מפעלים כושלים לידי עובדיהם, לניהול עצמי, בישראל ממשיכים להציל מפעלים מרוויחים, שבעלי ההון הפסידו את רווחיהם בהשקעות כושלות, על ידי תמיכה ממשלתית בבעלי הון אחרים. האופציה הקואופרטיבית, אשר מתאימה במקרים רבים, כלל אינה נשקלת ובהעדר מנגנון קואופרטיבי שיכול להשקיע את הסכום הראשוני הנדרש – האופציה הקואופרטיבית אינה בת מימוש. לכן, הלחץ הציבורי לשיפור חוקתי הוא חלש.

החוק הישראלי (חוק האגודות השיתופיות) נחקק בתקופת המנדט ב- 1933 וכמעט שלא הוכנסו בו תיקונים. יתר על כן, לא רק שאינו מעודד הקמת קואופרטיבים, אלא שהוא כמעודד פירוקם של קואופרטיבים מצליחים, באשר אין הוא מונע את חלוקת הון הקואופרטיב בין חבריו בעת פירוק. למרות זאת, שוב מרה ההשוואה, שהקואופרטיב במדינות מערביות מהווה פיתרון מצליח ומתפתח. כדי שישראל תצטרף לשינויים הכלכליים השפויים בעולם, על ישראל לקדם את החוק ולהתאימו לזירה הכלכלית המודרנית. במדינות העולם קיימת תמיכה ממשלתית לגיוס הון ולהטבות מיוחדות לקואופרטיבים. באוסטרליה אפשרו לקואופרטיב להנפיק מניות בבורסה. אמנם גם בארץ האפשרויות לגיוס הון זהות לחברה ולאג"ש, אך הבעיה בישראל, שחסר עידוד ממשלתי לקידום הקואופרטיבים.

בניגוד לחברה שמטרתה הגדלת הרווחים, דואג הקואופרטיב, קודם כל, לרווחת החברים. עם זאת,  קיימת בעיית הייצוג. בחברה יש נציגות בדירקטוריון לבעלי אחזקות גדולים, לבעלי הכוח והשליטה - אין ייצוג למיעוט. לדירקטור יש חובת אמון לחברה בלבד, לרווחיותה. באגודה שיתופית - רק חברים יכולים להיות חברי דירקטוריון, שמטרתו לפעול למען החברים. הון האגודה שייך לחברים, בעוד שבחברה שייך ההון לחברה. יש מניעה, עפ"י דין, של השתלטות זרה על האגודה. משרד רשם האגודות הוא גוף יעיל, יחסית, לעומת רשם החברות. הקואופרציה הישראלית אינה פעילה מספיק בקואופרציה העולמית ואינה מנצלת את האפשרויות העומדות לרשותה. יש לאחרונה "תופעת העדר" להפוך אגודה שיתופית לחברה ולהנפיקה בבורסה. המשפטנים אינם מבינים מה ההיגיון בכך. קואופ' ירושלים הוכיח שיש קשר בין אג"ש לבין הנבחרים והחברים, פועלים יחד למען פעילות עסקית. בית המשפט העליון אף השתכנע שזו פעילות עסקית מוצלחת.

אחת הבעיות הנוספות של הקואופרטיבים בישראל, הייתה שרובם הפכו מהתארגנויות דו-מהותיות, חברתיות-כלכליות, לתאגידים שפועלים לטובת חבריהם בלבד. כך נטמעו למעשה בחשיבה הקפיטליסטית של מקסום רווחים (גם אם הרווחים נצברו לטובת קבוצה ולא לטובת בעלי הון יחידים). בפועל, אין סתירה בין השגת מטרות עסקיות לבין שמירה על ערכי הקואופרטיב. קואופרטיב יכול לבצע כל פעילות פיננסית, כמו חברה, אך אין זו הדרך והמטרה אליה שאפו מייסדי הקואופרטיבים, והדרך להשפיע ולקדם מטרות חברתיות סוציאליסטיות.

לקואופרטיב במונדרגון[2] (ספרד) הייתה הצלחה גדולה עד-כדי-כך שאותה קופה משותפת הפכה לבנק החמישי בגודלו בספרד. הבנק הזה מגלגל, בין היתר, את משכורות כל חברי הקואופרטיבים. אצלנו, רק לשם השוואה, הבנק של הפועלים עבר לידיים של שרי אריסון ומזמן לא מנוהל בידי לקוחותיו. אי אפשר שלא להתפעל מהצלחתו הכלכלית של השיתוף במונדרגון. זהו מודל של תנועה חברתית שמדברת על כלכלה שוויונית עם פנים אנושיות וכל קואופרטיב, בארץ ובעולם, רוצה לחקות את ההצלחה.

 

  1. 2. פרק רקע/היסטורי

2.1. ייסוד הקואופרציה:

עקרונותיה של הקואופרציה המודרנית נוסחו לראשונה במאה ה-19 באנגליה[3]. בשנת 1843 פרצה שביתת פועלים במטווית טקסטיל בעיירה רוצ'דייל. אורגי המטווייה דרשו העלאת שכר והפחתת שעות עבודה. שביתה זו נכשלה והובילה לפיטורים המוניים ולהעסקתם המחודשת של הפועלים הנותרים בשכר מופחת מזה לו זכו לפני השביתות. המצוקה הכלכלית אליה נקלעו הפועלים וההבנה כי התאגדות משותפת ושיתוף פעולה כלכלי ביניהם יאפשרו לכל אחד מהם להוזיל את הוצאות המחייה שלו הובילה קבוצה של 28 מפועלי המטווייה להקים לראשונה אגודה צרכנית שיתופית. כל חבר התחייב לתרום מדי חודש סכום מסוים משכרו לשם הקמת הקואופרטיב.


מקימי אגודת 'חלוצי רוצ'דייל הישרים' 
המקור: אתר מוזיאון חלוצי רוצ'דייל, אנגליה

בשנת 21.12.1844 הוקם הקואופרטיב של חלוצי רוצ'דייל. בשלב הראשון נפתחה החנות לשרות חבריה פעמיים בשבוע, בהמשך, במקביל להתרחבותה של האגודה הורחבה פעילותה. מייסדי האגודה שאפו להעלות את רמת חייהם גם מבחינה חברתית, על כן קבעו כבר בתכניתם הראשונה כי חלק מרווחי האגודה יופנה לסידור בתי ספר, ספריות וחדרי קריאה, מתוך הכרה כי ההשכלה היא כח הדחף העיקרי של החברה. הוחלט כי שיעור קבוע מרווחי כל שנה יוקצב לצרכים אלו. האגודה התרחבה בהדרגה, הקימה מאפיה ופתחה בשנת 1850 גם תחנת קמח משלה. בשנת 1860 פתחה האגודה גם מטוויה והחלה בבניה עבור חבריה. בהמשך הקימה האגודה מוסדות עזר עבור חבריה - קופת תגמולין, קופת ביטוח ובתי ספר. מארגון שמנה בראשיתו 28 חברים צמחה האגודה לארגון בן אלפי חברים. בהמשך הקימה האגודה מפעלי חרושת נוספים, הקימה אולמות קריאה ומעבדות וכן מימנה מלגות לימוד אוניברסיטאיות לילדי חברי האגודה.

 

2.2. תחילת דרכה של הקואופרציה המודרנית:

מאז הקואופרטיב קיבל תאוצה עד שלא ניתן לאפיון את התנועה הקואופרטיבית באופן אחיד והומוגני בשל השפעתם של גורמים שונים, כגון: תקופות היסטוריות שונות, תנאים ייחודיים המאפיינים יבשות, ארצות וחבלי ארץ שונים וכן תנאים חברתיים-כלכליים המשפיעים על אופייה. עם זאת, אחד הגורמים המרכזיים שמשפיעים על עיצוב אופייה של הקואופרציה הינו הגורם הכלכלי. הקואופרציה המודרנית, על עקרונותיה המנחים אותה עד היום (תוך הסתגלות לתנאים שונים) הכולל קואופרציה יצרנית וצרכנית, כפי שפותחה בעיקר בעולם המערבי, בלא הרקע הכלכלי הקפיטליסטי והניאו-קפיטליסטי. בנוסף, בחברות אגראריות קיבלה הקואופרציה אופי שונה, כמו גם במדינות "העולם השלישי" על רקע התפתחות שונה של כלכלתן. אך הגורמים הכלכליים אינם עומדים בפני עצמם ולצידם ישנם גורמים נוספים, כמו גורמים סוציולוגיים, פוליטיים ותרבותיים. השפעתם של גורמים סוציולוגיים באה לידי ביטוי בדיפרנציאציה וברמת התודעה המעמדית. בבריטניה, לדוגמא, הייתה צמיחת הקואופרציה משולבת מתחילתה בגיבושו החברתי והפוליטי של מעמד הפועלים, אשר החלה מתוך תפיסות צ'ארטריסטיות ואווניסטיות (עפ"י התיאוריה של רוברט אוואן), ולבסוף הגיעה לשיאה עם הקמתה של "המפלגה הקואופרטיבית" שפעלה בברית עם ה"לייבור". לעומת זאת, ברבות מארצות מערב-אירופה התפתחה "קואופרציה של המעמד הבינוני" (אגודות לשיכון, לאשראי וכו') במקביל ל"קואופרציה של מעמד הפועלים". גורם נוסף הינו הגורם הפוליטי אשר בא לידי ביטוי, בעיקר, במבנה המשטר. משטר ליברלי, לדוגמא, בנוסח האנגלו-סקסי, אפשר באמצעות "חקיקת מינימום" את התפתחותה של קואופרציה דמוקראטית מכוונת "מלמטה". המשטר הפרוסי, לעומת זאת, במחצית השנייה של המאה ה-19, חייב את הקואופרציה במיסוד-יתר. בגוש הסובייטי הפכה הקואופרציה לחלק מהמבנה הפוליטי הצנטרליסטי ואיבדה את אופייה הוולונטרי. כמו כן, משטרים שונים בארצות מתפתחות מכוונים את הקואופרציה ומפקחים עליה, כאמצעי לפיתוח משקי וחברתי, במסגרת מדינית כוללת. בנוסף, גורמים תרבותיים משפיעים גם הם על אופי הקואופרציה שבנוסף על היותה יחידה בעלת אופי כלכלי (של מפעל משותף), היא גם בעלת אופי חברתי (בעודה מגלמת יחסי שוויון בין חברים, עזרה הדדית, ניהול עצמי דמוקראטי וכדומה) ובתור שכזו חייב להיות לה בסיס תרבותי מסויים. במובן זה התנועה הקואופרטיבית, בראשיתה, היא יצירתה של אירופה, על המסורת התרבותית שלה ומגוון זרמי-מחשבתה. אין פירושו שהקואופרציה אינה אפשרית בתרבויות אחרות (העובדות מוכיחות את ההיפך), אלא ששינויים תרבותיים משפיעים על שוני באופייה. כך ב"עולם השלישי", לדוגמא, מודרכים הקואופרטיבים "מלמעלה" והם מהווים אמצעי חינוכי לניהול-עצמי.

המחשבה הקואופרטיבית החדישה עברה עד ימינו 4 שלבים עיקריים. השלב הראשון הינו הקואופרציה האוטופית – שהייתה אופיינית לתחילת המאה ה-19, על רקע התפתחותו של הקפיטליזם התעשייתי. הוגים, כגון רוברט אוואן באנגליה, שארל פורייה ואטיין קאבה בצרפת, ניסו להציב דרך אלטרנטיבית לקפיטליזם שלא באמצעים פוליטיים, אלא תוך הצבת חזון של "חברה אחרת" בקנה מידה מיקרו-סטרוקטוראלי, שיסודותיו הבולטים היו: יחידות קטנות, שיתופיות-אינטגראליות, של ייצור, צריכה, מגורים, חינוך ותרבות משותפים. הסתגרות ואוטרקיות של כל יחידה שיתופית ואי-תלותה בחברה הסובבת ובמדינה. מימון פילנתרופי, לרוב, תוך הסתייעות בבעלי-הון בעלי רצון טוב. כמו כן, הם קיימו זהות בין התפיסה הקואופרטיבית לזו החברתית והקואופרציה היוותה בשלב זה היבט מסויים של הסוציאליזם האוטופי. השלב השני היה חזון הקואופרציה ההדרגתית – ממחצית המאה ה-19 ואילך העלו הוגים שונים (שהיו בעלי השקפות ויעדים שונים) תיאוריות מאקרו-קואופרטיביות, המחייבות את היחידות הקואופרטיביות להתאגד למסגרות כוללות, האמורות להתרחב ולהחליף בהדרגה את המשק כולו, עד היותו משק קואופרטיבי בשלמותו. עקב כך, מאפיין נוסף של החזון בשלב זה היה מעבר מקואופרציה אינטגראלית לורטיקאלית, כלומר התפשטות לענפים נפרדים, כגון צרכנות, ייצור תעשייתי וחקלאות. כמו כן, מעבר מסיוע פילנתרופי למימון עצמי של תנועה קואופרטיבית או אף לסיוע ממלכתי, ולבסוף שבירת הזהות בין הקואופרציה לסוציאליזם האוטופי. זו האחרונה הובילה לשני כיוונים, מצד אחד לניתוק הקואופרציה מכל סוציאליזם והצהרת ניטרליות פוליטית, ומצד שני להתקשרותה של הקואופרציה עם הסוציאליזם המודרני, הבלתי- אוטופי, כלומר יציאה למאבק במשותף עם תנועות פועלים. השלב השלישי בהתפתחות המחשבה הקואופרטיבית היה הסקטור הקואופרטיבי שמסמן הסתגלות ושאיפה לדו-קיום עם החברה והמשק הסובבים, כפי שטען ז'ורז' פוקה (מתלמידיו של שארל ז'יד): "המציאות החדשה מחייבת את הסקטור הקואופרטיבי להתקיים ולפעול תוך השלמה עם כך שהינו רק אחד מחלקי המשק בצידם של סקטורים אחרים (הפרטי והממשלתי), ובלא אותה יומרה ישנה לכבוש את הכלכלה כולה". שלב זה התאפיין, אם כן, בדו-קיום של הסקטור הקואופרטיבי עם הסקטורים המשקיים האחרים (כשתפקידיו מוגדרים והם בעיקר קורקטיביים ולא אלטרנטיביים). אפיונים נוספים של שלב זה היו הסתגלות הקואופרציה למשק הקפיטליסטי, פלורליזם קואופרטיבי (הכולל ריבוי צורות ותחומי פעולה) ושיתוף פעולה הולך וגובר עם הממשל. ואכן, התנועות השיתופיות בארצות השונות רואות עצמן בד"כ לא כאלטרנטיבה חברתית-כלכלית או פוליטית, אלא כאחת הדרכים האפשריות להפעלה משקית תקינה ורציונאלית, ולעתים כגורם מאזן בתוך השיטה הקפיטליסטית. כך נוטים הוגים קואופרטיביים בארה"ב לראות בקואופרציה מעין חזרה לליברליזם המקורי, בעודה שומרת על חלוקת הרכוש הזעיר ומונעת השתלטות כוחות מונופוליסטים, המפריעים לתחרות החופשית הקלאסית. בארצות מתפתחות, לעומת זאת, כפי שצויין לעיל, משמשת הקואופרציה מכשיר כלכלי חברתי למדיניות הרשמית. השלב הרביעי התאפיין בעיקר במתן גושפנקה ל"כלכלה השיתופית", שהייתה אחד הפתרונות לשאלת ההסתגלות המהירה של הקואופרציה לתנאים חדשים, תוך שמירת עקרונותיה המקוריים, וזאת היא עושה תוך שהיא מיישמת יסודות קואופרטיביים על מגזר רחב יותר ויותר בכלכלה מעבר לתחום "הסקטור הקואופרטיבי" המסורתי. כלומר, ה"כלכלה השיתופית" אמנם משאירה את יסודות הדו-קיום ושיתוף הפעולה שהוגדרו בשלב הקודם, אך מרחיבה את תחום הקואופרציה. לדוגמא, קואופרטיבים חברתיים השואפים לשלב ולהעסיק אנשים מוגבלים בחברה או קואופרטיבים סביבתיים שמטרתם שמירה על איכות הסביבה, כלומר קואופרטיבים הפועלים עפ"י הדגם הקואופרטיבי ומרחיבים אותו לתחומים שאינם כלכליים בלבד. הכלכלה השיתופית כוללת כל מסגרת כלכלית המשותפת למספר רב של אנשים, שיש לה תוכנית להשגת מטרות חברתיות, ויהיו אלה מפעלים שלפי הגדרתם המסורתית הם קואופרטיבים, ממשלתיים או ציבוריים. תפיסה זו צמחה על רקע התפתחות ניאו-קפיטליסטית מואצת אשר שינתה את כל מערך הכוחות הכלכליים והחברתיים וכן את המרכיבים הפוליטיים והתרבותיים אשר משפיעים באופן מכריע על הקואופרציה כמבנה חברתי-משקי.

בעקבות ניסוחים שונים שנעשו במהלך הועדות השונות של ברית הקואופרציה הבינ"ל (ICA – גוף לא ממשלתי המייצג את התנועה השיתופית העולמית), התקבלו 7 עקרונות התקפים כיום, שקבלתם מאפשרת חברות בארגון: 1) ההצטרפות לקואופרטיב תהיה פתוחה ורצונית. 2) הניהול הוא דמוקראטי כשההחלטות מתקבלות עפ"י הכלל: "אדם אחד – קול אחד" וההנהלה נבחרת ע"י כלל החברים ואחראית בפניהם.  3) החבר משקיע מכספו בהון העצמי של הקואופרטיב ומתחייב לניהולו הדמוקראטי. לפחות בחלקו, ההון נשאר בבעלות משותפת של הקואופרטיב. קבלת ריבית מוגבלת–  אם בכלל–  על מניית החברות, והקצאת עודפים מוגבלת לאחת המטרות האלה או לכולן: פיתוח הקואופרטיב, בניית קרן שמורה שלפחות חלקה לא ניתן לחלוקה, תגמול החברים בהתאם להשתתפותם בפעילות הקואופרטיב וקידום מטרות אחרות עפ"י החלטות החברים. 4) אוטונומיה ועצמאות–  הקואופרטיבים הם ארגוני עזרה עצמית המנוהלים בידי חבריהם. במקרה של הסכמים עם ארגונים אחרים, ובתוכם ממשלות, או גיוסי הון ממקורות חיצוניים, ייעשה הדבר בתנאים המבטיחים את הניהול הדמוקראטי של החברים והשומרים על האוטונומיה של הקואופרטיבים.  5) חינוך והכשרה בנושאי הקואופרציה לטובת החברים, הוועד הנבחר, המנהלים, הפקידים והציבור הרחב. 6) שיתוף בין הקואופרטיבים ברמה המקומית, האזורית, הלאומית והבינ"ל. 7) דאגה לקהילה – הקואופרטיבים פועלים למען הפיתוח המתמשך של קהילותיהם באמצעות מדיניות הנקבעת ע"י החברים ICA, 1995)).

 

2.3. סקר עולמי של קואופרטיבים כיום:

בעוד שבמאה ה-19 התקיימו בעיקר 2 סוגי קואופרטיבים–  לצרכנות ולאשראי– קיימים כיום ברחבי העולם מאות סוגים של קואופרטיבים שאותם מסווגת ה-ICA בהתאם לענפי פעילותם הכלכלית כך: צרכנות, אשראי, חקלאות, בניה ושיכון, יצרנות ומלאכה, דייג וקואופרטיבים מעורבים המשלבים תחומים שונים. בנוסף, קיימים קואופרטיבים בעלי אפיונים חדשים, כגון קואופרטיבים העוסקים בנושאים סביבתיים ואקולוגיים, קואופרטיבים של גני ילדים ושמרטפות, קואופרטיבים של תיירות וקואופרטיבים חברתיים (הכוללים שני דגמים: כאלה המיועדים לספק שירותים חברתיים ושירותי בריאות וחינוך, בהם המפעילים עצמם מאורגנים בקואופרטיב, ואחרים המיועדים לשלב אנשים מוגבלים בעבודה יוצרת ומכניסה). יש לציין שהתנועה הקואופרטיבית הייתה והינה רחבת היקף מבחינת מספר הקואופרטיבים וחבריהם במדינות שונות בעולם. לדוגמא, נתונים של ה-ICA לשנת 1971 מצביעים על קיומם של 560,532 קואופרטיבים בעולם בשנה זו, בהם מאורגנים 268,027,350 חברים (נתונים אלה לא כוללים ארגונים שאינם חברים ב-ICA, ביניהם חלק מהארצות הקומוניסטיות וארגונים חקלאיים חשובים בעולם המערבי). כיום מונה התנועה הקואופרטיבית 749,100 אגודות שיתופיות בהם חברים 800 מיליון חברים. כמו כן, משקלם של הקואופרטיבים בכלכלתן של מדינות העולם השונות (באירופה ומחוצה לה) אינו מבוטל. לדוגמא, ב-1999 היה חלקם של הקואופרטיבים בשיווק תוצרת חקלאית באיחוד האירופי כדלהלן: בחלב 68.1%, בירקות 45.7%, בבשר 27.8% ובדגנים 51%. רוב החלב בעולם המערבי מיוצר בקואופרטיבים. הקואופרטיב מצליח לבטל את ניגודי האינטרסים שקיימים בין תעשייה לבין ספקיה וליצור אינטגרציה שמגדילה את התועלות של החקלאים. באירופה - 96% מהחלב מיוצר בקואופ. בארה"ב - 86%, בניוזילנד - 100%, בקואופרטיב אלפורה במקסיקו הקימו 14 חברות בת לשירות מקצועי של יצרני החלב ופעילויות נוספות לשיפור התועלות החברים בתחום הצריכה, הבנקאות, הביטוח ועוד.

מצב הקואופרציה בעולם, שמעסיקה, נוסף לכ- 800 מיליון חבריה עוד כ- 100 מיליון בני אדם. יש מדינות שאחוזים נרחבים מכלכלתן נשענים על קואופרטיבים (20% באיטליה, למשל). הקואופרטיבים מתחרים בהצלחה בשוק העולמי ומגייסים הון. נוצרו מערכות מורכבות מאוד של שותפויות עם גורמים שאינם קואופ', תוך שמירה על העיקרון שאומר שכניסה לשותפות עם גורמים אחרים תהיה רק על בסיס שאינו מסכן את שליטת החברים. הקואופרטיב  הוא גורם מקומי בעל עוצמה שכדאי להיכנס אתו לשותפות. הקואופ' משרת אינטרסים של אנשים ושל קהילות. ע"י התארגנות בין-לאומית של קואופרטיבים ניתן ליצור מערכת מתחרה. קואופרטיבים דנים, שבדים והולנדים לייצור חלב, התאחדו כדי לשלוט בתוצרת החלב באירופה. יש פחות פשיטות רגל בקואופרטיבים -  מאשר בעסקים קטנים ובינוניים, פחות מאשר במפעלים פרטיים. מתפתחות היום מערכות קואופרטיביות של הייטק. הטכנולוגיה מזמינה את המערכות השיתופיות. בארה"ב מתפתחים היום קואופרטיבים רבים של עסקים קטנים.

 

2.4. התעוררות המשק הישראלי לפירמות מסוג קואופרטיבים בשנים האחרונות:

משק מדינת ישראל הוקמה על בסיס קואופרטיבים. בעת הקמתה חלק גדול מהמפעלים היו קואופרטיביים, כל התחבורה הציבורית, רוב שירותי הרווחה וחלק נכבד ממערכת החינוך. גם רוב מוסדות התרבות, חלק מהעיתונים, הוצאות ספרים וקבוצות ספורט.  דוד בן גוריון הגדיר את הקואופרציה בימי הקמת מדינת ישראל: "... הקואופרציה העובדת בונה תאי חברת-העובדים, שלקראתה חותרת ההיסטוריה הצעירה של עם ישראל - ועליה שומה להיות המשען הנאמן והבטוח במאמציה של מדינת ישראל, למילוי שלושת התפקידים שהציגה לעצמה: ביטחון, קיבוץ גלויות ועיצוב דמות אומה מתקדמת וריבונית"....

להלן מספר קואופרציות אקטואליות בישראל:

בתחום המזון יש התפתחויות: בירושלים קיימות שלוש צרכניות משותפות ובבאר שבע - אחת. כל החברים עובדים בהן בהתנדבות, קונים את המזון ישירות מן החקלאי, מוכרים לעצמם ומרוויחים פערי תיווך. תחייה נרשמת גם בתחום המזון האורגני, וברחבי הארץ פועלים כמה קואופרטיבים אורגניים שחבריהם רוכשים ירקות ופירות ישירות מהחקלאים.

קואופרטיב מפורסם הוא מתפרה במצפה רמון שעברה, לאחר מאבק מתוקשר, לידיהן של העובדות. היא ממשיכה עד היום לתפור מדים לחיילי צה"ל.

לאחרונה הוקמו שני קואופרטיבים של נשים באזור הגליל העליון. האחד שייך לקבוצת אמנויות שלא רצו לעבוד ולמכור את יצירותיהן כל-אחת בנפרד, והקבוצה השנייה משווקת תוצרת של ריבות, מיצים ומוצרים טבעיים אחרים בחווה חקלאית ניסיונית.

קואופרטיב מעניין במיוחד הוא "שומר ישראל. מדובר בקבוצה של נשים וגברים, רובם עולים מחבר העמים, שעבדו כמאבטחים וסבלו מיחס משפיל ללא זכויות מינימאליות. נמאס להם והם הקימו קואופרטיב משותף, והיום מנהלים את עצמם. כך, כל השכר שבעל הבית גרף בעבר לעצמו מגיע היום אליהם.

כמו כן ישנם חברות היי טק ומשרדי עורכי דין המעדיפים להירשם ולהתנהל כאגודה שיתופית ולא כחברה. זאת מכיוון שהקואופרטיב נהנה מיתרונות מיסוי ולעתים רחוקות מקבל גם עדיפות במכרזים.

לאחרונה חלה כאמור "תופעת העדר" להפוך אגודה שיתופית לחברה ולהנפיקה בבורסה.

 

  1. 3. הפרק התיאורטי – סיכום תיאורטי של המשתנה המחקרי:

3.1. השאלה המחקרית בעבודה זו:

למה נזנחו ולא התפתחו קואופרטיבים במדינת ישראל בעשורים האחרונים?

 

3.2. הצגה כללית של שיטת המחקר:

שיטת המחקר שנבחרה הוא מחקר כמותי.

השוואה אקטואלית למודלים מתקדמים המתרבים במדינות המערב.

השוואה פנים מדינית לתקופה בה הקואופרטיב שימש ישות משפטית נערצת ונפוצה.

סקירת תחומים בהם הקואופרטיב מצליח ו/או פופולארי.

 

המודל הנבחר בעבודה:

לפי מודל האליטות, האליטה של בעלי מניות (ואליטות נוספות הקרובות אליה) השפיעה (במשמעות רחבה ועקיפה) על ההליך החקיקתי והכלכלי במשק, באופן שפעלה לקידום האינטרסים של בעלי המניות, תוך הזנחת מעמדם ושכרם של עובדים שאינם בעלי מניות בפירמות. השפעה זו, מלמעלה למטה, המעיטה את הקואופרטיבים בישראל[4].

 

הגדרה אליטה היא קבוצת מיעוט הנבדלת משאר החברה בדומיננטית שלה באחת או יותר מהחלוקות הבאות: גמול, הישג וסמכות. מודל האליטה למעשה הפוך למודל הקבוצות. האליטה היא הקובעת למעשה את המדיניות הציבורית. לציבור הרחב אין בכלל (או כמעט) השפעה על קביעת המדיניות וקל וחומר שלאזרח הקטן אין בכלל (או כמעט) השפעה על המדיניות הציבורית. הציבור הוא אפאטי. המדיניות נקבעת למעשה על ידי האליטה המתיימרת להבין מה טוב לכלל הציבור. לעניות דעתי האליטה חוטאת בכך שהיא מסתכלת על צרכי הציבור מהעניים שלה כאליטה, ואינה חשה את צרכי הציבור ממיקומיהם (דוגמה מובהקת להמחשת סינוור האליטה לצרכי הציבור, היא בעיית התחבורה הציבורית, בעיקר לאזורי הפריפריה. האליטה מצהירה על חשיבות לאומית באזורים אלו, אך אינה משקיעה בפועל באזורים אלו בכביש חוצה ישראל, ברכבת, בהיתר לקווי מוניות שירות ועוד, זאת מתוך שהאליטה אינה מתגוררת שם ללא רכב פרטי, ומביטה בצרכי הפריפריה מלמעלה.

הגישה האליטיסטית אומרת שהאנשים אדישים למדיניות הציבורית, כך שהאליטה למעשה מעצבת את דעת ההמון בענייני מדיניות יותר מאשר ההמון מעצב את דעת האליטה. מדיניות יורדת מהאליטה להמון, היא לא עולה מדרישות ההמון, ניתן לתמצת את מודל האליטות בנקודות הבאות:

החברה מחולקת בין המעט שיש להם כוח לבין ההמון שאין לו כוח. רק מספר קטן של אנשים מקצים ערכים לחברה. ההמון לא מחליט על המדיניות הציבורית.
המעט ששולטים הם אינם דומים להמון שנשלט. אליטות צומחות באופן לא פרופורציונאלי מהשכבה העליונה של החברה. המעבר מהשכבה שאינה אליטה לעמדת אליטה חייב להיות איטי ומתמשך כדי לשמור על יציבות ולמנוע מהפכה.
באליטה שורר קונצנזוס בשם הערכים הבסיסיים של המערכת החברתית ורצון לשמר את המערכת. מדיניות ציבורית אינה משקפת את דרישות ההמון, אלא את הערכים המנצחים של האליטה. השינויים במדיניות הציבורית יהיו תוספתיים ולא מהפכניים.
האליטה משפיעה על ההמון יותר מאשר ההמון על האליטה.

המדיניות הציבורית אינה משקפת את דרישות האנשים, כפי שהיא משקפת את האינטרסים, הערכים, וההעדפות של האליטה. לכן, שינוי במדיניות הציבורית נובע מכך שהאליטות מגדירות מחדש את הערכים שלהן. בגלל השמרנות של האליטה האינטרסים שלה משמרים את המערכת. הערכים של האליטה יכולים לייחס חשיבות לציבור. תחושה של מחויבות אצילית עשויה לחלחל לערכי האליטה, וכך רווחת ההמון יכולה להוות אלמנט חשוב בקבלת ההחלטות של האליטה. כך שאליטיזם לא אומר בהכרח שהמדיניות הציבורית תהיה עוינת כלפי רווחת ההמון, אלא רק שהאחריות לרווחת ההמון מונחת על כתפיה של האליטה.
נקודה חשובה נוספת היא העובדה שהאליטה רואה בהמון כפסיבי ואדיש. פעמים רבות האליטה מבצעת מניפולציה ברגשות ההמון. התקשורת בין האליטה להמון היא חד כיוונית[5]. לכן בחירות ציבוריות ותחרות בין מפלגות לא מאפשרת להמון לשלוט. סוגיות מדיניות, לעיתים רחוקות מוכרעות ע"י אנשים דרך בחירות או דרך הצגת מפלגות פוליטיות אלטרנטיביות. המוסד הדמוקרטי  -בחירות ומפלגות - חשוב רק כערך סימבולי.[6] האליטות מסכימות על חוקי המשחק ועל ההמשכיות של המערכת החברתית עצמה. יציבות המערכת ואף הישרדותה, תלויה בקונצנזוס של האליטה. אליטיזם אינו אומר שבין חברי האליטה אין מחלוקות, או שהם אינם מתחרים זה עם זה.  זה לא סביר שאי פעם הייתה חברה שבה לא הייתה תחרות בקרב האליטה. אבל אליטיזם רומז שהתחרות מתרכזת רק בטווח צר מאוד ושאליטות מסכימות יותר מאשר אינן מסכימות.

המדיניות הציבורית היא למעשה שיקוף של האינטרסים של האליטה. המדיניות הציבורית תשתנה כאשר האינטרס של האליטה ישתנה או שתיבחר/תקום אליטה חדשה.

בכל אחד מתחומי החיים אנו מזהים קבוצות אליטות. אפשר לקרוא לאליטות אלו אליטות אסטרטגיות. בחברות לא מפותחות האליטות האסטרטגיות היו בלתי ניתנות להבחנה, מפני שלמשל ראש השבט מילה את כל התפקידים כולם, כלומר לא היה ניתן להבחין בין אליטה אחת לשנייה. בחברות מערביות הרבה יותר קל וניתן להבחין בתוך האליטות. אליטה צבאית, פוליטית, אקדמאית וכו' הדבר נובע מהצורך המודרני להתמחות.

חוקרים מסכימים כי האליטות (באשר הם) ממלאים מספר פונקציות תמידיות. הם מספקות את הצורך לסמל את האחדות המוסרית של הקולקטיב, את ההומניזציה של אינטרסים, להילחם בפלגנות ולנסות לשמור את החברה ביחד, להגן על החברה מאויב חיצוני. אלו הם חלק מתפקידי האליטות בכול חברה לחיוב ולשלילה כמובן. במספר חברות לא מפותחות לאליטות יש גם את תפקיד ארגון החברה לעבודה וגם את הטקסיות הדתית. נהוג לחלק את האליטות ל- 4 קבוצות לפי מטרות:
אליטה פוליטית – תפקידה הגדרה וניסוח יעדים. בעבודה זו נתרכז בה, בפרק 4 - היישום.
אליטה צבאית, ביורוקרטית – תפקידה השגת היעדים .
אליטה אינטגרציה, חיוורות – תפקידן להחזיק את החברה כחברה (לדוגמה: משפחות האצולה שסימנו את הסמל החברתי לאורך ההיסטוריה).
אליטה שמתעסקת בתחזוקת החברה – תפקידה לשמור על הקשרים האמוציונאליים של להיות ביחד (דוגמה: אומנים).

אפשר לעשות סיווג נוסף של אליטות על פי סוג המודל שלהם.
אליטה של הקסטה השלטת – שיכבה אחת של החברה המקיימת את כל הפונקציות בחברה. השייכות לאליטה זו בדרך כלל מתבצעת ע"י קשרי דם. הקסטה השלטת מובדלת משאר החברה ע"י תופעות כמו לשון (התורכים במצרים) מקום מגורים (ארמונות) וכו'.
אריסטוקרטיה – לשכבה אחת בחברה יש מונופולין על מספר פונקציות חברתיות חשובות מאוד. קשרי דם זה לא חובה, אבל מה שמחבר בינם לבין עצמם הוא בדרך כלל סגנון החיים שלהם. בדרך כלל זה קשור לאצולה פיאודלית. 
מעמד שלט – שכבה מסוימת בחברה שקשורה בצורה זו או אחרת לפונקציות מרכזיות בחברה. הגיוס למעמד השליט נעשה בדרך כלל בכסף (אנשים עשירים). כלומר מתבצע על בסיס רכוש ולא על בסיס דם. זוהי אליטה שמתרכזת מאוד בכלכלה למרות שהיא משפיעה על כלל תחומי החיים של המדינה כמו חוץ ובטחון הדוגמא הקלאסית לכך היא סינגפור או ארה"ב. 
מודל האליטות האסטרטגיות – אין שכבה אחת בחברה שמחזיקה בכול הפונקציות. ישנה בה אליטות התמחויות הנבדלות האחת מהשנייה. כמו למשל בריטניה או מדינות מערביות מתפתחות. 

החוקר מיכלס טוען על "חוק האוליגרכיות", שעיקר אמונותיו הם: אכסיומת האוליגרכיה. אין שום חברה מפותחת ללא מיעוט שלט. קבוצת מיעוט תמיד שולטת וכשהיא נחלשת עולה קבוצת מיעוט אחרת. ממשלה היא צורה של קבוצת מיעוט שלטת. לא ניתן לממש שלטון עצמי בחברות המוניות. קבוצות הרוב מטבעם יהיו מוכפפות לשליטה של קבוצת מיעוט. כדי להמחיש את התזות שלו הוא לוקח את התנועות של צרפת וגרמניה בסוף המאה ה- 19, על המרכסיזם ותחילת הסוציאליזם. דווקא תזות אלו שנותנות את השלטון בחזרה לעם משמשות אותו להוכיח את הטיעון של קבוצת טיעון. טיעון נוסף של מיכלס הוא שהאוליגרכיות והאליטות המסורתיות לא מתחלפות במשך הזמן. אלא הם תמיד נשארו שם ותמיד יהיו שם.
מיכלס אומר: בצורה אמפירית, בתוך רעיונות כמו הסוציאליזם או הקומוניזם כבר טמון חוק האוליגרכיות. למשל: "כל אחד ייתן כמה שהוא יכול ולתת לכול אחד כמה שהוא צריך" משפט קומוניסטי ידוע. אבל מי קובע כמה לתת וכמה לקחת, כלומר עלינו להקים מנגנון ביורוקראטי שלם, שמיד הופך את העניין למעמד שליט ולמעמד נשלט. דוגמה נוספת - מרכסיזם: זוהי התיאוריה הנפוצה ביותר שמציעה פתרון כיצד להחליף את שלטון האוליגרכיה בשלטון ההמונים. המרכסיזם מזהה את המדינה בתור כלי בידי הבורגנים. ולכן כאשר תתרחש המהפכה של הפרולטריון של מעמד הפועלים הרי שכל אמצעי הייצור יחזרו לידי הפועלים. מיכלס לא מסכים. ושואל מי ינהל את כל העושר החברתי? האם גם הפרולטריון בסוף הימים לא יצטרך מנהל? הרי בהכרח שיהיה צרך ביצור מעמד נפרד מעמד שלט. אומר מיכלס: מרכס התרכז כל כך בכלכלה שהוא שכח את טבע בני האדם. בני האדם לא מתחרים אך ורק על כסף. לפעמים הם מתחרים על משהו אחר לחלוטין. כמו למשל בקיבוץ. ההיסטוריה על פי מיכלס היא קומדיה- טרגדיה. אין שום תיעוד בהיסטוריה להצלחת ההמונים לעלות לשלטון לאורך זמן. הם תמיד מסוגלים להביא אך ורק לשינוי של המעמד השלט ולא יותר מזה. הכול היה ונשאר חוק הברזל של האוליגרכיות.
האליטות דומה במקצת למודל קבוצות האינטרס. הטענה שהכח בחברה נתון בידי מעטים ומאחר והכח מרוכז בידיהם המדיניות הציבורית לא יכולה אלא לבטא את רצון האליטות, או שיש בכוחן של האליטות לשתק את הכל. כך המדיניות הציבורית לא משקפת את כל המתאגדים אלא את האליטות בלבד. לדעתו יש רק 3 מוקדי כח של האליטות: אליטה כלכלית[7], אליטה פוליטית ואליטה צבאית. הכל מתנקז אליהן ויוצא מהן. כולן כרוכות זו בזו.

היום ההתייחסות לאליטות היא מורכבת ומתייחסים לאליטות נוספות – [8]תקשורתית, דתית, אינטלקטואלית. הרעיון הוא שאם קיימת איזושהי מדיניות ציבורית שנותנת משהו, זה כנראה משרת אינטרס כלשהו של מישהו מקבוצת האליטות. מעבר לכך יש גם שיתוף פעולה בין האליטות, מה שמגביר את כוחן.

 

  1. ניתוח ודיון

פרק זה מציג את מגמת האליטות בחברה הדמוקרטית בישראל, מגמה הדורסת בחברה פלורליסטית את איזון הלכידות החברתית. המחשה לאי הצלחה היא ניגריה, מדינה עשירה אבל חסרת לכידות בשל שבטיות יתרה שמפילה את החברה במהפכות מדי פעם.

נטען שמדיניות ציבורית היא כאיזון בין האינטרסים של קבוצות בשכבת האליטה, וכשיקוף האינטרס של האליטה הדומיננטית.

ישנם אליטות שונות המקיימות ביניהם שיווי משקל ושמירה על הסטאטוס קוו:

  • אליטת אנשי העסקים המקורבת לשלטון. הפעילות הלוביסטית וכן המעבר מעסקים לפוליטיקה לצד קרבה חברית, מצביעה על אליטה עוצמתית בתחומים שונים לפי אינטרסים הזרים או קשר החברתי.
  • אליטת הפוליטיקאים המעוניינת בכלכלה שמעלה רמת החיים העם והשכבה החלשה, אך עושה זאת בצורה לא נכונה. זוהי האליטה הקלאסית והחזקה ביותר.
  • אליטת הגנרלים. אלו אנשי הביטחון ברשויות המדינה שיותר מודעים לצרכים הביטחוניים ועל דן לוחצים על מחלקי התקציב להעביר לכך סכומים גבוהים, ללא הכרות עם מכלול צרכי התקציב ואופן חלוקתו הנכון. כוחה ועוצמתה של  אליטה זו גבוה עד מכריע בתחומה, ותלוי גם בזמנים שונים (ימי מלחמה מול גאות כלכלית).

שלושת אליטות אלו הם העיקריות, בעלות אורך חיים ויציבות, שקיימות ומשפיעות במדינת ישראל לאורך כל דרכה.

בין אליטות אלו קיים שיווי המשקל, הוא הסטאטוס-קוו .באליטות מכירות ומזהות איומים המערערים על הסטאטוס-קוו, שלהם אינטרסים אחרים ו/או חדשים.

למרות זאת, קיימת בעיה בזיהוי אליטות; בזיהוי אינטרסים של אליטות ובקושי ביכולת להשפיע מבחוץ. הרי שבנוסף קיימות אליטות סמויות ועקיפות (כפי שצוין לעיל: תקשורתית, דתית, אינטלקטואלית).

 

4.1. הטענה המחקרית בעבודה זו:

האליטה של בעלי מניות השפיעה על ההליך החקיקתי ופעלה כדי לקדם את האינטרסים של בעלי המניות, (ולכן) המעיטה את הקואופרטיבים בישראל.

 

4.2. העבודה מעלה את הנקודות הבעייתיות לקידום החקיקה בתחום:

האליטה הפוליטית, יחד עם האליטה העסקית, פעלו במלוא המרץ לקידום הכלכלה לצד סוציאליזם. חוק החברות התפתח עד שחוקק מחדש בשנת 1999 והמשיך את תהליך העצמת כוחה של פירמה-תאגיד פרטי, תוך הכנסת מלכ"ר וחל"צ לחוק. האליטה הזניחה את מעמד הפועלים השכירים והתרכזה בהעלאת התוצר הגולמי לנפש, העלאת שכר מינימום, הורדת הריבית כדי לעודד השקעות והכנסת מגזרים חדשים לעבודה. ההתמקדות בתל"ג גבוה השיגה את מטרתה, כפי שהמצב כיום בישראל, אך התל"ג יכול להכיל הכנסות לא שוויוניות עד קיצוניות, מצב שהשאיר שכבת עניים גדולה. האליטה משוחחת על מס הכנסה שלילי, כחלופה להעלאת שכר מינימום. ההוצאה תהיה על המדינה ולא על המעביד. מס הכנסה שלילי מגדיל תל"ג כיוון שיש יותר הוצאות ופחות חסכון.

כך אליטה זו מנסה לפעול למען המעמד השכיר והשכבה החלשה, אך מציבה יעדים שונים שאינם פועלים לקידום ישיר להשגת המטרה. מצד שני, האליטה פועלת, בניגוד למודל הקואופרטיב, לעידוד עבודת שכירים בתנאי מינימום ומס הכנסה שלילי, תמיכה בתעשיינים ע"י הורדת הריבית, ופועלת להכנסת מגזרים נוספים למשק תוך ללא הכרות ועידוד לקונספט הכלכלי השוויוני של תאגיד משותף.

האליטה העסקית דורסת את מעמד השכירים בכך שהיא חותרת לקבל את משאבי המדינה בתהליך ההפרטה ומכרזים רווחים שישפרו את ההון לבעלי החברה והמניות, וישאירו את השכירים באותם תנאים, ואם בהפרטה אז לרוב בתנאים גרועים מאשר היו עובדי מדינה. כמו כן אליטה זו קשורה לגלובליזציה, כאשר היא נקשרת עם בעלי חברה והון בין לאומיים מעבר לים, בעלי יכולות ניהול מתקדמות והון לרכישת חברות מקומיות, אשר מעבירות את ההון לבעלים שמעבר לים (תוך חלוקה עם גורמים עסקיים מקומיים), ומעמד השכירים ניזוק עוד יותר, בין אם מהמרחק לבעלי החברה ובין מהחוסר תחרותיות במשק. בתהליך זה מתפתחות משרות מקצועיות ויוקרתיות אשר מאפיינות חתך שכירים גבוה, על חשבון צמצום חתך עובדים פשוטים לאור התייעלות המגזר במשק.

האליטה הביטחונית אינה בעלת השקפות או לפחות ידע ומסירות לקידום מטרות חברתיות סוציאליות, הבעיות הביטחוניות כה מחרידות את אנשיה והצורך לטיפול במודיעין והכנות הגנתיות אינן עולות יחד עם עקרונות השיתוף, ולפחות אינן מטפלות בהן.

האליטות הנוספות, העקיפות והסמויות, פועלות אחת לפי רצונותיה ומטרותיה. האליטה התקשורתית למשל, בתחום הכלכלי היא פלורליסטית, גם דעות שיתופיות נשמעות שם, אך זאת רק לעיתים ולא בפרסום רחב.

 

4.3. העבודה מציגה את יתרונות הקואופרטיב מול תאגיד פרטי (לפי מחקרים אמפיריים):

ממצאי מחקר באיטליה[9] מראים שהקואופרטיבים מעסיקים פחות מנהלים ובשכר יותר נמוך (כך שפערי השכר בין המנהלים לעובדים הלא-מיומנים קטנים יותר) וכן שהאווירה בין העובדים למנהלים יותר נעימה בהם. בנוסף, רמת היציבות בתעסוקה בקואופרטיבים הינה גבוהה יחסית לפירמות הפרטיות. שנית, שיטות היצור בקואופרטיבים מתבססות יותר על עבודה ופחות על הון, עם שעות עבודה רבות יותר. הבדל נוסף נוגע לקשריו ההדוקים יותר של הקואופרטיב עם הכלכלה המקומית (מבחינת נתחי השוק המקומיים שלו ונכונותו לגייס מובטלים מקומיים לעבודה). לבסוף קיימת ראייה חזקה לכך שהקואופרטיבים היצרניים באיטליה (ובמיוחד באמיליה-רומנה) משיגים רמות גבוהות יותר של פרודוקטיביות מעבודה ומהון יחסית לפירמות הפרטיות. קיימים לכך הסברים שונים, כשחלקם מייחסים זאת למוטיבציה שנוספת לעובדים בהיותם שותפים בניהול הקואופרטיב, בקבלת ההחלטות בו, בבעלות עליו ובחלוקת רווחיו. כמו כן, קיומו של הון אנושי מקצועי ומיומן (עקב מספר הכשרות גבוה ותחלופה מעטה בכוח העבודה בקואופרטיב שמאפשרים התמקצעות והתמחות), בשילוב שיטות ניהול עצמי, מעלים את רמת הפרודוקטיביות מעבודה, תוך יצירת תחלופה בין הון אנושי להון פיזי.

מחקר אחר באיטליה מלמד על קיומה של השפעה חיובית על הפרודוקטיביות הנגרמת עקב השתתפות עובדי הקואופרציה בניהולה, בבעלות על נכסים ובחלוקת רווחים.

נטען גם על קיומו של קשר בין אופן הארגון הקואופרטיבי (כלומר, שילוב של דפוסי בעלות, חוקים, יחסי קרבה, שיתוף וכדומה) להצלחתו של הקואופרטיב בפועל. האופי הקואופרטיבי יכול לתרום ליעילות-X בשתי דרכים, האחת באמצעות שליטה אנכית מסורתית אפקטיבית יותר (בהשוואה לפירמה הפרטית) והשנייה ע"י יצירת לחצים לשליטה אופקית, כאשר שתיהן יחד מתקיימות במונדרגון. שליטה אנכית משתפרת ע"י יצירה ושימור של יחסי אמון גבוהים בקואופרטיב, ושליטה אופקית נוצרת דרך ביזור של בעלות על מניות והכרת החברים בדבר תרומת מאמצם להצלחת הארגון. כך, למעשה, מושגת סביבת עבודה עם משמעת גבוהה מבלי לגרום להתנגדות מצד העובדים או לתחושה של משמעת חמורה.

מחקר בספרד, בקרב קבוצת מונדרגון, מצביע על קיומו של קשר בין אופן הארגון הקואופרטיבי (כלומר, שילוב של דפוסי בעלות, חוקים, יחסי קרבה, שיתוף וכדומה) להצלחתו של הקואופרטיב בפועל. האופי הקואופרטיבי יכול לתרום ליעילות-X בשתי דרכים, האחת באמצעות שליטה אנכית מסורתית אפקטיבית יותר (בהשוואה לפירמה הפרטית) והשנייה ע"י יצירת לחצים לשליטה אופקית, כאשר שתיהן יחד מתקיימות במונדרגון. שליטה אנכית משתפרת ע"י יצירה ושימור של יחסי אמון גבוהים בקואופרטיב, ושליטה אופקית נוצרת דרך ביזור של בעלות על מניות והכרת החברים בדבר תרומת מאמצם להצלחת הארגון. כך, למעשה, מושגת סביבת עבודה עם משמעת גבוהה מבלי לגרום להתנגדות מצד העובדים או לתחושה של משמעת חמורה.

מחקר נוסף השווה בין תגובותיהם של הקואופרטיבים במונדרגון למשבר שפקד את ספרד בשנים 1975-1983, לאלו של הפירמות הפרטיות באותו אזור (בחבל הבסקים ובספרד בכלל). הממצאים האמפיריים מלמדים מספר דברים: ראשית, ביטול ההפרדה בין הון לעבודה ויצירת התאמות למצב בקבוצות קטנות יכולים להוביל לגמישות גדולה יותר בשכר, שינוי קטן יותר בתעסוקה ושינויים מערכתיים המאפשרים את המשך קיומם ואף צמיחתם של הקואופרטיבים, בעוד הפירמות הפרטיות בספרד ספגו מכה קשה במכירות וברווחים והגיבו בשינויים חדים בתעסוקה (תוך קשיחות בשכר). שנית, קואופרטיבים מגיבים בזהירות רבה יותר למשבר בנוגע להשקעות, כיוון שמקבלי ההחלטות בקואופרטיב הם חבריו ותוצאות ההשקעה משפיעות עליהם בכמה מישורים–  דרך השפעה על מקום עבודתם, על הנכסים שבבעלותם ועל קרנותיהם. כמו כן, בסביבה של אי-וודאות כלכלית גוברת, הקואופרטיבים ישאפו להקטין חשיפה לסיכון בשתי דרכים - הן ע"י ניסיון לגיוון (בהשקעות, ביצור ובפרוייקטים) והן ע"י יצירת קרנות לביטוח חברתי. בנוסף, יחסי קירבה בקהילה, מסוג היחסים השוררים בקואופרטיבים, נותנים להם יתרונות נוספים ע"י כך שמפחיתים א-סימטריה במידע (ובכך מתגברים על בעיית ה-moral hazard באספקת שירותים חברתיים בביטוח החברתי) וע"י כך שמגבירים יעילות (דרך שליטה חברתית) המאפשרת אספקת רשת ביטחון חברתי טובה יותר מזו שמספקת המדינה ובעלויות נמוכות יותר, במיוחד בזמן משבר.

הממצאים מלמדים על יתרונות יחסיים של הקואופרטיבים בפרודוקטיביות, תעסוקה, יחסי עבודה, פערי שכר וקשרים עם הכלכלה המקומית. בנוסף, השוואה בין קואופרטיבים שונים, מגלה השפעה חיובית על הפרודוקטיביות הנגרמת עקב השתתפות העובדים בניהול, בבעלות על נכסים ובחלוקת רווחים. סקר שנערך באזור הבסקים (ספרד) מצביע על תרומתו של האופי הקואופרטיבי ליעילות-X, בעיקר דרך שליטה אנכית ואופקית שהינן אפקטיביות יותר בקואופרטיב. כך למשל, מחקר שבדק את השפעתם של מספר גורמים, המופיעים ברמות שונות בקואופרציות השונות באיטליה, על הפרודוקטיביות מלמד על קיומה של השפעה חיובית על הפרודוקטיביות הנגרמת עקב השתתפות עובדי הקואופרציה בניהולה, בבעלות על נכסים ובחלוקת רווחים. לעומת זאת, הלוואות הון שניתנות ע"י עובדים אינן משפיעות על הפרודוקטיביות באופן מובהק, קרנות שמורות בבעלות קולקטיבית משפיעות באופן שלילי על הפרודוקטיביות (בעיקר דרך השפעות מגולמות עבודה) ובנוגע למחזור החיים של הפירמה יש ראיה (אם כי מוגבלת) התומכת בהיפותזה, לפיה מספר שנות קיומה של הפירמה משפיע באופן חיובי ופוחת לאורך השנים על הפרודוקטיביות (אם כי לא פוחת משמעותית). ממצאים אלו מלמדים אותנו שבסה"כ (כשמביאים בחשבון את כלל ההשפעות, של הגורמים השונים, על הפרודוקטיביות), ככל שהקואופרציה קרובה יותר לדגם הקואופרטיבי ה"טהור", כך היא פרודוקטיבית יותר. בנוסף, במאמר משווה בין תגובותיהם של הקואופרטיבים במונדרגון (ספרד) למשבר שפקד את ספרד בשנים 1975-1983 לאלו של הפירמות הפרטיות באותו אזור (בחבל הבסקים ובספרד בכלל). הממצאים האמפיריים מלמדים מספר דברים, ראשית, ביטול ההפרדה בין הון לעבודה ויצירת התאמות למצב בקבוצות קטנות יכולים להוביל לגמישות גדולה יותר בשכר, שינוי קטן יותר בתעסוקה ושינויים מערכתיים המאפשרים את המשך קיומם ואף צמיחתם של הקואופרטיבים, בעוד הפירמות הפרטיות בספרד ספגו מכה קשה במכירות וברווחים והגיבו בשינויים חדים בתעסוקה (תוך קשיחות בשכר). שנית, קואופרטיבים מגיבים בזהירות רבה יותר למשבר בנוגע להשקעות, כיוון שמקבלי ההחלטות בקואופרטיב מסכנים בכך את הקרנות של עצמם, המפעלים שבבעלותם ומקום עבודתם. כמו כן, לנוכח סביבה הנתונה באי-וודאות כלכלית גוברת, הקואופרטיבים ישאפו להקטין חשיפה לסיכון הן ע"י ניסיון לגיוון (בהשקעות, במוצרים המיוצרים ובפרוייקטים) והן ע"י יצירת קרנות לביטוח חברתי. בנוסף, יחסי קירבה בקהילה, מסוג היחסים השוררים בקואופרטיבים, נותנים להם יתרונות נוספים ע"י כך שמפחיתים א-סימטריה במידע (ובכך מתגברים על בעיית ה-moral hazard באספקת שירותים חברתיים בביטוח החברתי) וע"י כך שמגבירים יעילות (דרך שליטה חברתית) המאפשרת אספקת רשת ביטחון חברתי טובה יותר מזו שמספקת המדינה ובעלויות נמוכות יותר, במיוחד בזמן משבר (בו האבטלה גדלה וגוברים התמריצים לניצול המערכת המדינית לרעה תוך דיווח שקרי).

הפתרון לסגירת מפעלים – העברת הבעלות לעובדים: תופעת ההטבות שמעניקה המדינה לבעלי-הון כדי להקים מפעלים אינה מקדמת את הצמיחה הכלכלית. בעלי ההון נהנים מההטבות ולאחר זמן סוגרים את המפעל, ומפטרים את העובדים. צריך להפעיל שיטה אחרת, של העברת בעלות המפעל לעובדים. אולי זהו פתרון  שימנע סגירת מפעלים ופיטורי עובדים חוזרים ונשנים.

 

4.4. יתרונות כלכליים של הפירמה אשר נמצאת בבעלות ושליטה מלאה של עובדיה (קואופרטיב) על-פני הפירמה הפרטית (לפי היפוטזות)

ישנן ראיות לכך שבזמן משבר קואופרטיבים משיגים רמות גבוהות יותר של צמיחה, מכירות, יצוא, רווחיות, אבטלה נמוכה (תוך גמישות בשכר) והשקעה זהירה ומגוונת יותר.

היפותזה אחת גורסת שהפרודוקטיביות של הפרטים והקבוצות בקואופרטיבים תהיה גבוהה יותר בהשוואה לזו שבפירמות הפרטיות, וזאת מ-4 סיבות. ראשית, כיוון שהעובדים הם גם הבעלים, יהיה להם עניין גדול יותר בהצלחת הפירמה ולכן יהיה להם גם תמריץ גדול יותר להתאמץ בעבודתם ואף לפקח על ביצועי הקולגות שלהם. שנית, כיוון שהעובדים חשים תחושת בעלות רבה יותר, הם ייטו למעורבות רבה יותר במשימה אשר תורמת להעלאת הפרודוקטיביות. שלישית, כיוון שהעובדים הם גם הבעלים, המנהלים חשים מחויבות רבה יותר כלפיהם מאשר כלפי משקיעים חיצוניים ופועלים לקידום האינטרסים שלהם וכך נמנעים יחסי חוסר-אמון ומרירות בין העובדים למנהלים (דבר אשר הינו בעל השפעה חיובית על הפרודוקטיביות), ורביעית, העובדים הם אלה שבוחרים (ישירות או דרך נציגים נבחרים) את בעלי הסמכות וקובעים את אופן הקצאת ההכנסות, ולכן פחות סביר שתהיה להם התנגדות בנוגע לענייני השכר והשליטה בקואופרטיב (בהשוואה לסבירות שזה יקרה בפירמה הפרטית) ושוב יש לכך השפעה חיובית על הפרודוקטיביות. היפותזה זו אכן מקבלת תימוכין באופן מובהק בניסוי ואף ניתן לראות שההבדלים ברמת הפרודוקטיביות בין שני סוגי הפירמות הולכים וגדלים על-פני זמן, כשהפרודוקטיביות בקואופרטיבים הייתה גבוהה ב"סיבוב" הראשון בניסוי ב-5.7% מזו שבפירמות המסורתיות, ב"סיבוב" השני היא הייתה גבוהה ב-9.1% ובשלישי ב-13.5%.

ההיפותזה נוספת קיבלה תימוכין בניסוי[10]. לפי היפותזה זו מנהלי הקואופרטיבים יקדישו פחות זמן להשגחה ופיקוח בהשוואה לפירמות המסורתיות וזאת מהסיבות שמניתי קודם לכן אשר מצמצמות את הצורך בשליטה היררכית ומגבירות בקרה ושליטה "שבטית" (בין העובדים לבין עצמם). דבר זה מקטין עלויות פיקוח ומותיר למנהלים זמן רב יותר לביצוע משימותיהם (שהן, בחלקן, תיקון טעויות הנוגעות לענייני עבודה שנעשות ע"י העובדים). (הערה: אין בכך סתירה לממצא שהתגלה במחקר אחר שהצגתי, לפיו אין הבדל משמעותי ברמת השליטה הפורמלית (האנכית) המושגת בפועל בשני סוגי הפירמות ומספר האנשים שנמצאים תחת פיקוח פורמלי. אך על מנת להשיג את אותה רמת פיקוח פורמלי בקואופרטיב נדרשים פחות מאמצים וזמן מצד המנהלים (ואף פחות מנהלים) וזאת בשל היחסים מעוטיי-הקונפליקטים בין העובדים והמנהלים, המשמעת העצמית והשליטה האופקית אשר מושגים בקואופרטיב ואשר פחות נפוצים בפירמות הפרטיות. כמו כן, רמת המשמעת והשליטה הכוללת המושגת בפועל בקואופרטיב (האנכית, האופקית והעצמית) לא נופלת מזו הקיימת בפירמות הפרטיות ואף עולה עליה).

היפותזה זו מתחזקת בניסוי שהראה שהמנהלים בקואופרטיבים הצליחו לתקן טעויות רבות יותר של עובדיהם בהשוואה למנהלי הפירמות הפרטיות (כלומר, הקדישו זמן רב יותר למשימות עצמן ופחות ל"בעיות משמעת" והשתמטות). כמו כן, ביצועיהם של המנהלים בפירמות הפרטיות היו נמוכים יותר מאלה של עובדיהם (כנראה כיוון שהקדישו זמן רב מדי לפיקוח ומשמעת), בעוד שביצועיהם של מנהלי הקואופרטיבים היו מעט יותר גבוהים מאלה של עובדיהם (אם כי לא באופן מובהק).

בשל הטענה לפיה הפרודוקטיביות בקואופרטיבים תהיה גבוהה יותר אך ורק תחת מבנה מסויים של שכר (בשל התמריצים שהשכר מקנה), נבדקה הפרודוקטיביות תחת שיטות שכר שונות–  האחת שכר קבוע והשנייה שכר דיפרנציאלי שנקבע עפ"י תוצאות סופיות של פרוייקטים (כשהשכר בקואופרטיב ניתן תמיד בנוסף לחלוקת רווחים). בבדיקה זו לא נמצא הבדל מובהק בפרודוקטיביות שהושגה בקואופרטיבים תחת שיטות שכר שונות ובכך מתחזקת ההיפותזה לפיה הפרודוקטיביות תהיה גבוהה יותר בקואופרטיבים, יחסית לפירמות הפרטיות (כפי שנמצא קודם לכן), ללא תלות בשיטת השכר.

בנוסף, הועלו מספר היפותזות בנוגע להשפעות פסיכולוגיות וחברתיות (אשר גם להן יש השפעה, אם כי עקיפה, על ביצועים כלכליים). הראשונה נוגעת ליחסים בין העובדים והמנהלים וקובעת שהמועסקים בפירמות בבעלות-עובדים יעריכו את מנהליהם במידה רבה יותר ויהיו בעלי גישה חיובית יותר כלפיהם בהשוואה למועסקים בפירמות בבעלות-פרטית. הנימוקים לכך הינם, ראשית כל, שכיוון שהעובדים בוחרים באופן דמוקרטי (ישיר או עקיף דרך נציגים) את בעלי הסמכות בקואופרטיב, הם ייטו לייחס יותר לגיטימציה לסמכויות הניהוליות ה"מכהנות" וחוסר האמון והסכסוכים ביניהם יפחתו. כמו כן, סביר שהעובדים יראו את מנהליהם כ"קולגות" בשל המשקל השווה של קולם בבחירות (כעין "אזרחים שווים"). דבר זה צפוי לצמצם את הבדלי הסטאטוס והמרחק הפסיכולוגי ביניהם (אשר בד"כ קיים בפירמות פרטיות). בנוסף, סביר יותר שהעובדים בפירמות בבעלות-עובדים יתפסו את מנהליהם כמי שמקדמים את האינטרסים האישיים שלהם (של העובדים) יותר מאשר של אחרים. אכן, היפותזה זו מקבלת תימוכין בניסוי כאשר העובדים בפירמות בבעלות-עובדים היו באופן מובהק יותר שבעי רצון ממנהליהם, יחסית לעובדי הפירמות הפרטיות. כמו כן, העובדים בפירמות בבעלות-עובדים תפסו את המפקח עליהם כמי שמסייע להם בביצוע המשימה במידה רבה יותר (באופן מובהק) בהשוואה לתפיסת העובדים בפירמות הפרטיות. בנוסף, המנהלים בפירמות בבעלות-עובדים תפסו עצמם כמי שעובדים קשה, יותר ממה שתפסו עצמם המנהלים בפירמות הפרטיות. כמו כן, הם גם חשו שעובדיהם מרוצים מהם והרגישו מוערכים יותר (לגבי המנהלים שאכן נבחרו בבחירות).

היפותזה נוספת, שנובעת מהשפעות פסיכולוגיות, מעלה את הצפייה שהפרטים בפירמות בבעלות-עובדים יגלו רמה גבוהה יותר של מעורבות בעבודתם מאשר עובדי הפירמות הפרטיות. זאת כיוון שהם שותפים בבעלות על הפירמה, דבר אשר גורם להם להזדהות ולהרגיש שייכות רבה יותר לארגון בו הם עובדים. כתוצאה מכך הם חשים שהם עובדים "בשביל עצמם", יותר מאשר בשביל מישהו אחר וזה מקנה להם תחושת שליטה על חייהם ומעניק משמעות רבה יותר לעבודתם. לכן סביר, שלא זו בלבד שתמנע מהם תחושת הניכור בעבודה (אשר נפוצה בקרב העובדים בפירמות הפרטיות), אלא אף שעובדים אלו יגלו עניין של ממש בעבודתם (יותר מאשר עובדי הפירמות הפרטיות). ואכן, כאשר המשתתפים בניסוי נשאלו לגבי מידת העניין שעוררה בהם משימתם, הסטודנטים שתפקדו בתור "עובדי קואופרטיבים" אמרו שהמשימה הייתה מעניינת יותר (בהשוואה לעניין שגילו "עובדי הפירמות הפרטיות").

שלושה סעיפים לגביהם לא נמצאו הבדלים בין שני סוגי הפירמות נוגעים לתפיסתם של העובדים את מידת המאמץ העצמי שלהם בביצוע המשימה, מידת מאמצם של האחרים (בעיניהם) וקושי המשימה. לאור זאת, הבדלי הפרודוקטיביות בין הקבוצות השונות ניתנים לפירוש באחת משתי הדרכים הבאות, או שהייתה זו הערכה מוטה באופן סובייקטיבי של מאמץ וקושי ע"י העובדים, שאינה בהכרח מייצגת את המצב בפועל (הערכת חסר בקואופרטיבים ו/או הערכת יתר בפירמות הפרטיות), או שהדבר נובע מיעילותן של הפירמות בבעלות-עובדים שהינה גבוהה יותר מזו של הפירמות הפרטיות (יעילות המאפשרת השגת רמות גבוהות יותר של פרודוקטיביות באמצעות רמות דומות של מאמץ ועבודה).

ההיפותזה האחרונה שנבדקה, קשורה להשפעות פסיכולוגיות, הינה שהפרטים בפירמות בבעלות-עובדים ייטו יותר לאינטראקציה חיובית עם קולגות, יעזרו יותר אחד לשני בעבודה, ישתפו פעולה ויתפקדו בצורה אפקטיבית יותר כקבוצה, יותר מאשר העובדים בפירמות הפרטיות, וזאת מכיוון שכל העובדים בקואופרטיב הינם שותפים בבעלות ובשליטה הקולקטיבית בארגון בו הם עובדים. גם היפותזה זו מתחזקת בניסוי, כיוון שנמצא שהעובדים בקואופרטיבים דיברו זה עם זה יותר, בנוסף הם הרגישו ששיחותיהם עם קולגות הגבירו את הפרודוקטיביות שלהם עצמם בצורה משמעותית יותר (בהשוואה לתחושה המדווחת בפירמות הפרטיות) וכן הרגישו ששיחות אלו הגבירו גם את הפרודוקטיביות של הקולגות שלהם באופן משמעותי.

יתרון יחסי של הקואופרטיבים היצרניים בפעילות של חדשנות המתבססת על ידע פנימי אשר נרכש ע"י העובדים הרגילים של הארגון השותפים לתהליך היצור וכן יתרון יחסי בנקיטת אסטרטגיה של התמחות ביצור מוצרים באיכות גבוהה, כשהיפותזות אלו מקבלות תימוכין בבדיקה אקונומטרית של קואופרטיבים באיטליה, שחשפה קשר חיובי ומובהק בין נקיטת אסטרטגיה של חדשנות המתבססת על ידע שפותח באופן פנימי בקואופרטיב, לבין רווחיותו של הקואופרטיב והכנסה פר עובד וכן נמצא קשר חיובי ומובהק בין אסטרטגיה יצור המתמחה באיכות גבוהה של מוצרים לרווחיות הקואופרטיב.

 

  1. 5. סיכום ומסקנות

החיבור בין התנועות הקואופרטיביות בעולם המפותח והמתפתח הוביל לקידום רעיונות של סחר הוגן, למודעות באשר לתנאי העבודה של היצרנים ולעידוד רכישת מוצרים מאזורי מצוקה. קואופרטיבים צרכניים בעת המשבר הנוכחי הורידו מחירים של מוצרי יסוד ולעיתים אף יצרו מנגנונים שמאפשרים מתן הנחות למובטלים.

קואופרטיבים הם מענה לגלובליזציה (בצדדים השליליים, בעיקר הדורסניים כלכלית שלה). המודעות לפיתרון זה הוא נמוך בקרב הציבור הרחב ולכן הלחץ הציבורי לשיפור חוקתי הוא חלש. המאפיין העיקרי של המגזר השלישי הוא פעילות התנדבותית במודל של עמותה ללא כוונת רווח. פיתרון העמותה מטפל בתוצאה של חולשות הכלכלה המודרנית, אך אינו פועל בשורש הבעיה לפתח מעגל עבודה רווחי ויעיל בקרב אותו ציבור, דבר שמציע הקואופרטיב.

כפי שצוין, לתאגיד השיתופי השפעה חיובית רבה על העובדים, שמשליכה על תפקוד התאגיד כמכלול. יתר על כן, הפן הפסיכולוגי, ראיינתני (באופן בלתי בלתי פורמלי) חבר אגד, תחילה הוא הביע נימה לא חיובית על תפקוד הקואופרטיב, אך לאחר שציין שיתכן ואגד תעבור לקונספט של חברה, התברר ההרגשה המרה לכך בקרב החברים-העובדים.

האליטות בחברה הישראלית אינן מודעות די, ומשכך אינן פועלות לקידום רעיון השיתוף התאגידי, בין אם במתכונתו הישנה ובין אם בשכלולו המודרני.

העולם המערבי משתמש ונהנה בקונספט הקואופרטיבי בתחומים שונים, בחלקן הוא משגשג במהירות. מדינת ישראל מתאוששת מנפילת התאגידים שיתופיים ואט אט צצים גופים כאלו גם בארצנו הקדושה.

 

 

 

 

 

  1. 6. ביבליוגרפיה

 

  1. מרכז הקואופרציה ליזמות שיתופית בישראל בע"מ, רח' הארבעה 24 תל-אביב: (http://cooperazia.org.il/zope/home/he/1/edu_he/).
  2. יד טבנקין המרכז המחקרי, הרעיוני והתיעודי של התנועה הקיבוצית               (http://www.yadtabenkin.org.il/).
  3. אברהם דניאל. "הקואופרציה – חזון והגשמה" עם עובד תרבות וחינוך.
  4. כתבות ומאמרים שונים באינטרנט.

 

 


[1] סרך היחד vi,י19, מהדורת ליכט, עמ' 150: 'ואם יצא לו הגורל לקרוב לסוד היחד על פי הכוהנים ורוב אנשי בריתם, יקרבו גם את הונו ואת מלאכתו אל יד האיש המבקר על מלאכת הרבים'.                           יוסף בן מתתיהו על האיסיים:" הם מואסים בחיי עושר, ונפלא הוא שתוף הרכוש אצלם, עד כי לא נמצא בקרבם איש מופלג בנכסים. כי חוק הוא להם אשר כל הנלווה על חבורתם (שיטתם ) יפקיר את רכושו לכל החבורה (המסדר), ולא נמצאה בהם חרפת העני, ולא גאות העשר, כי נכסי כל היחידים התערבו יחד ורכוש אחד לכולם, כאלו היו אחים מבטן."    פילון האלכסנדרוני בספרו על חרות הצדיק, פרקים יב,יג: "האיסיים הם כמעט היחידים בעולם אשר אין להם כל רכוש וקנין פרטי, לא מפני שתקצר ידם מלעשות חיל, אלא משום שהם עצמם בחרו בחייהם כאלה, ובצדק ייחשבו לעשירים גדולים, שכן ישישו על מידת הצניעות וההסתפקות כעל הון רב..."

[2] "ניהול עצמי: ניתוח המקרה של מונדרגון"  פרויקט אקדמי מאת אשכר בנדל ואיה קלוש על הקואופרטיב הפועל בספרד.

[3] "הסוציאליזם של רוברט אוון" מאמר מאת גבי ליפשיץ אודות מי שמכונה "אבי הקואופרציה".

[4] עופר אריאן - חסם כלכלי, החלשת המתחרים בגלובליזציה.

[5] Estimating the Effect of Elite Communications on Public Opinion Using Instrumental Variables

Matthew GabelKenneth Scheve

American Journal of Political Science, Vol. 51, No. 4 (Oct., 2007), pp. 1013-1028

 

[6] Elite Integration in Stable Democracies: A Reconsideration

John Higley, Ursula Hoffmann-Lange, Charles Kadushin and Gwen Moore

European Sociological Review
Vol. 7, No. 1 (May, 1991), pp. 35-53

Published by: Oxford University Press

http://www.jstor.org/stable/522394

 

[7] Additional Bibliographic Information

ISSN: 00377732

E-ISSN: 15347605

Page Count: 19

Formats Available in JSTOR: Page ScanPDF (314 KB)

URL: http://www.jstor.org/stable/2577831

 

[8] Community-Elite Influence Structures: Extension of a Network Approach

Edward O. Laumann, Peter V. Marsden and Joseph Galaskiewicz

The American Journal of Sociology
Vol. 83, No. 3 (Nov., 1977), pp. 594-631

Published by: The University of Chicago Press

http://www.jstor.org/stable/2778146

 

[9] המחקר האמפירי מתבסס על מדגם הכולל 49 קואופרטיבים ו-35 פירמות פרטיות בצפון-מרכז איטליה בשנים 1985-1986 (בטוסקנה נבדקו 29 קואופרטיבים ו-17 פירמות פרטיות ובאמיליה-רומנה 20 קואופרטיבים ו-18 פירמות פרטיות). המחקר בוצע על סמך שאלונים שמולאו בזמן ראיונות וכן על סמך דוחות כספיים של 5 השנים האחרונות (1981-1985). הפירמות והקואופרטיבים שנבחרו לצורך השוואה דומים מבחינת גודלם (קטנים עד בינוניים המעסיקים כ-100 עובדים בממוצע) וענף הייצור אליו משתייכים (תעשיית יצור קלה, כמו: פחחות, טקסטיל, ביגוד, עץ, זכוכית, תאורה ואחרים).

[10] Frohlich Norman, Godard John, Oppenheimer Joe A. and Starke Frederick. 1998. "Employee Versus Conventionally-Owned and Controlled Firms: An Experimental Analysis." Managerial and Decision Economics, vol.19, pp.311-326.

כניסות: 7027
קטגוריה: משפט עברי עידכון אחרון ב-שבת, 16 יולי 2016 נכתב על ידי מנהל אתר הדפסה דואל

המשך לדפים ומאמרים עיקריים באתר (לחץ על הכותרת לכניסה לדף):

מעבר לדף:       ייצוג משפטי ועריכת כתבי בי-דין לערכאות בתי המשפט

מעבר לדף:       ניסוח מכתב משפטי הכולל תמצית זכויות לפי הדין, דרישה לפיצוי או מעשה ואזהרה

מעבר לדף:       תביעות כספיות - נזיקין (לשון הרע, תביעות קטנות, רשלנות מקצועית, תאונות דרכים)

מעבר לדף:       דיני מקרקעין, חוזה שכירות (דוגמא), הוצאת דייר סרבן-פינוי שוכר, סכסוכי שכנים, התנגדות להיתר בנייה/תב"ע, הפחתת היטל השבחה

מעבר לדף:       עריכת חוזים - הסכמים (סעיפים השומרים על טובת הלקוח, צרכנות - ביטול או תביעה בגין עסקה לא הוגנת, הסכמי לאתרי אינטרנט, תקנונים משפטיים)

מעבר לדף:       דיני עבודה  (פיצויי פיטורים, הלנת שכר, שעות נוספות, הרעת תנאים, דמי נסיעות, קרן פנסיה, דמי חופשה, דמי הבראה)

מעבר לדף:       מאמרים במשפט העברי, ושילובו בדין הישראלי

מעבר לדף:       פנייה מקוונת לייעוץ משפטי ראשוני, אודותינו  - רזומה והשקפת המשרד

מעבר לדף:       ערוץ היוטיוב של המשרד

על המשרד:

המשרד מנוהל ע"י יונתן לוי בירותי, עורך דין ושמאי מקרקעין, נושא תואר שני במנהל ציבורי וביקורת פנים, בעל ניסיון בפרקטיקה המשפטית ובשמאות מקרקעין, עבד כשכיר בייעוץ משפטי במשרד ציבורי ובמשרדים פרטיים בתחום הדין האזרחי ומקרקעין. השקפת העולם של המשרד, תואמת וכפופה לכללי התורה והצדק: "דַּבְּרוּ אֱמֶת, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם, שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם" (זכריה ח') ומתן שירות אדיב.
האתר נועד לסייע בידכם להכיר את המשרד ותחומי עיסוקו. באמצעותו תוכלו לקבל מושג והסבר ראשוני על מכשולים משפטיים שנקרים בהתנהלות היומיומית של כל אדם, וכן על מקרי עוולה חריגים ונושאים חברתיים ציבוריים, לצד מאמרים וספרות במשפט העברי (לתנאי זכויות היוצרים והעתקה – לחץ כאן). בהתאם לעמדת וועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין, ובהתאם למהות המענה שאפשר להגיש לגולש במסגרת האתר, אין באמור לעיל ובאתר זהמשום המלצה, חוות דעת משפטית או ייעוץ משפטי או תחליף לכך; כמו כן התוכן באתר לא מתיימר להיות מדויק ו/או מקיף ו/או עדכני, ויש לקחת בחשבון שמידע משפטי מטבעו מתיישן. כל המסתמך על המידע באתר עושה זאת באחריותו המלאה ועל דעת עצמו בלבד.

 

דרכי יצירת קשר עם עורך-הדין יונתן לוי בירותי:

טלפון: 025712262
דוא"ל: lawyeryb@gmail.com
פנייה מקוונת באתר: לחץ כאן
פקס: 15325712262
המשרד ממוקם במרכז העיר בירושלים.