סקירת שימושים להחדרת המשפט העברי בימי הקמת המדינה
ב. מהות משפט השלום העברי, בין חילוני לדתי
3. הקמת המדינה
א. הדרכים שהוצעו לאופן שילובו של המשפט העברי בשלב של יצירת השיטה המשפטית החדשה
4. בתי דין רבניים
5. החקיקה במדינת ישראל בהשפעת המשפט העברי
ב. דוגמאות לשילוב משפט עברי בחוק הישראלי
6. פסיקה ברוח המשפט העברי
א. פרשנות ברוח המשפט העברי
ב. נוהגי הסתמכות של בית משפט העליון בשנים הראשנות להקמת המדינה
ג. מוצא אזכורים בפסיקה לפי שופט בין השנים 1984-2006 מהמשפט העברי בכל הערכאות
7. סיכום
8. ביבליוגרפיה
עורך המאמר הינו עו"ד יונתן לוי בירותי. בדף זה אין זכויות יוצרים: מותר להפיץ את ההצעות לעיל והמידע שבדף זה באופן חופשי, ללא צורך בציון המקור, וכן מותר לשנות ולעבד לצורך שימוש בתוכן למסמכים אחרים.
1. פתח דבר
לאחר אלפיים שנות גלות התקבץ חלק מהעם יהודי מארבע כנפות תבל והקים מדינה יהודית משגשגת בארץ ישראל בתהליך פוליטי ומלחמתי. לדאבוננו, הדין העברי לא שולב במערכת המשפט (למעט מערכת בד"ר שעליה נרחיב בהמשך) אלא נקבעה שיטת משפט ודינים של מדינה זרה ולא את מעוז משפט היהודי.
השימוש המקובל כיום במונח "משפט עברי" הוא כינוי לתת קבוצה של כללים משפטיים שמקורה בהלכה – אותה תת קבוצה העוסקת בנורמות חברתיות ולא דתיות המסדירה התנהגויות ומצבים המוסדרים גם בשיטות משפט מודרניות (למשל, משפט פלילי, דיני נזיקין, דיני חוזים וכו'). המושג העברי "דינים" מכוון, בעיקר, לענייני סדר נזיקין התחלקים ל"ממונות" ו"נפשות". "דיני ממונות" אינם זהים למשפט האזרחי", מפני שהם מקיפים יותר, ולאידך, אינם כוללים את חלק האיסור והתר שבדיני משפחה, את דיני הריבית ועוד. "דיני נפשות" כוללים חלק מן החוק הפלילי, אך לא עניינים שאין עליהם עונש גופני כלשהו. המונח עברי לא מצומצם לתחום שבין אדם וחברו ולחברה בלבד, משום שהעובדה שלתחום זה ולתחום המצוות שבין אדם למקום מקור אחד, התורה שבכתב ושבע"פ, וגם דרכי היצירה ועקרונות משפטיים רבים משותפים להם. במשמעות המונח דרוש ומשמש כיום למחקר ופראקטיקה משפטית. בחוקי הכנסת משתמשים במונח "דין תורה" שאינו מדוייק בהבחנה בין "דאורייתא" ו"דרבנן".
עבודה זו חוקרת את הנסיונות להשתמש בצורות שונות להחדרת משפט העברי בארץ. כיוון שהנסיונות היו רבים ומגוונים בשיטות, מאמרים וגופים שונים, בחרנו להתמקד בנסיונות העיקריים להחדרת המשפט העברי שהתפתחו בישראל טרם ובזמן קום המדינה וכן במגמתיות בשימוש של המשפט העברי לאחר קום המדינה:
תחילת שימושו של המשפט העברי כמוגדר לעיל – בתחילת המאה העשרים, בעקבות ההתעוררות הלאומית ה"עברית". נתאר את תולדותיו ומהותו של "משפט השלום העברי" (להלן "משפט השלום") על מנת לעמוד על יחס הישוב אליו ועל מקומו בישוב הישן לרבות יחס עורכי הדין, יחס השלטונות ויחס המוסדות הלאומיים.
נתאר את תקופת הקמת המדינה: נסיונות, מחלוקות ולחצים של המועצה המשפטית לשבץ חלקים מהמשפט העברי בפקודת סדרי שלטון ומשפט.
נציין את המשפט העברי הקיים כיום לפי ההלכה במערכת בתי הדין הרבני.
נעמוד על השפעות החוק יסודות המשפט ונציג דוגמאות לכללים וחוקים שנשאבו מהמשפט העברי.
נציג ציטוטים של שופטים בכירים בבמ"ש עליון במשך כשלושים שנה בניתוח השוואת כמות איזכורים מהמשפט העברי לעומת המשפט האנגלי. נציג את השימוש בפסיקה בשנים האחרונות בכל הערכאות במערכת המשפט תוך ההבחנה בין כמות איזכורים מהמשפט העברי לפי השופט.
2. משפט השלום העברי[1]
א. התפתחות משפט השלום העברי:
החל מימיי ההתיישבות בארץ - תקופה שאחד התחומים הפחות ידועים של הפעילות התרבותית הציונית בראשית המאה העשרים היה הנסיון ליצור מערכת משפטית לאומית בארץ ישראל המנדטורית. התקופה היתה פוריה ברעיונותיהם של חברי תנועה להחייאת המשפט העברי ולקשר האידיאולוגי אך לא נבחנה באופן מקיף, להלן עיקרו:
תהליך המודרניזציה של ארץ ישראל לא המתין עד לבואם של האנגלים. הישוב החדש, זה שהחל להיווצר בארץ למן העליה הראשונה (1881-1903) שימש גורם פעיל שהאץ עד מאוד את התהליך. חלוצי העליה הראשונה הביאו עמם תורות התיישבות ששינו כליל את הנוף הארץ ישראלי והחיו את תהליכי העיור והתיעוש של הארץ. עם זאת הקפיצה האמיתית קדימה התרחשה זכות התנאים שנוצרו עם הכיבוש הבריטי (1917), ועם המנדט של ארץ ישראל שנמסר לבריטניה מטעם חבר הלאומים. ואכן השלטון הבריטי היה גורם בעל משקל בתהליך המודרניזציה של ארץ ישראל. שלטונות המנדט השקיעו סכומים נכבדים בפיתוח שירותים ותשתית כלכלית. אחד מביטויי המודרניזציה, כמו גם ביטוי החברה המתגבשת והולכת בארץ ישראל היה מערכת המשפט שכונתה "משפט השלום העברי".
על פי החוק המנדטורי והעותומני החוק התקף הוא חוק אחד ולא ניתן להחליפו. הדרך היחידה בה ניתן לאכוף פסק דין כזה הוא ע"י שטר בוררות- שני הצדדים חותמים על כך כי הם מסכימים שצד שלישי יהווה בורר בינהם, ולא משתנה מעמדו, ופסק הבוררות שלו מחייב. כמובן כי לא ניתן לקיים הליך בוררות בנושאים פליליים שאז המדינה תובעת את האזרח (כיום ניתן לערער על פסק בוררות רק בבית המשפט המחוזי).
ראשיתו של משפט זה החל ביפו בשנת 1909 כבית משפט לבירורים על-ידי המשרד הארצישראלי ובמוסקבה בשנת 1918 כחברה מדעית[2]. בהיווסדו עמד בראשו ארתור רופין והמזכיר הראשון שלו היה ש"י עגנון (שפעל עד 1949), עת הוחלף ע"י החוק הישראלי. שמו של בית המשפט הוענק לו לפי הפסוק "אמת ושלום שפטו בשערייכם" (זכריה ח' ט"ז). ערכאה שיפוטית זו היוותה מעין תחליף לבתי המשפט הרגילים שהיו נהוגים אז בארץ ופעלו על פי החוק המקומי: החוק העותומני, והחוק המנדאטורי, ולמרות היותה תחליף היהודים השתמשו בה בתדירות גבוהה.
ההתדיינות בפני בית משפט השלום העברי הייתה רצונית, לפי דיני הבוררות שנהגו באותה עת. בית המשפט פעל בערי הארץ ומושבותיה והוציא תקנות בדבר סדרי דין ודיני ראיות. רוב השופטים שכיהנו בו לא היו משפטנים אלא כיהנו מתוקף מעמדם המוסרית בקהילה, והם פסקו לפי דרכי 'השכל הישר' והמחשבה הפשוטה. בבית משפט זה ניסו להמעיט את ההזדקקות לעורכי דין, ולהפוך את ההליך המשפטי לנגיש ופתוח לציבור. המשפטים היו מובנים ונגישים לכל אדם בפועלם על בסיס יושר והגיון עממי השופטים שאבו את השראתם ממקורות היהדות, ומכאן הכינוי: 'העברי'.
אין אומנם מספרים להשוואה מול בתי הדין הרגילים אולם בתקופות מסוימות היתה סבירות גבוהה כי הצדדים ידונו בבית משפט זה. עם זאת, ארכיון בית משפט השלום העברי בירושלים בשנים 1920 - 1928 נשמר בשלמותו והוא נמצא בארכיון העיר ירושלים. בית משפט השלום העברי פעל בעיקר בשנות העשרים ואכן היווה משום חלופה למערכת המשפט המנדטורית אלו שנים של שיא הטריבונל השיפוטי בהם הורחב מעגל החברים[3] והתקיימו כאלפיים התדיינויות בשנה בשמונה ערים ומושבות שונות. עד אז, בית ספר הפורמלי היחידי בשנות העשרים היה "השיעורים למשפט" שהוקם במטרה להכשיר משפטנים יהודיים וערביים. הושם בו דגש בלימוד משפט אנגלי מעשי והקורס היחיד במשפט עברי נקרא "משפט רבני". מ-1918 דנו חברי התנועה להקמת ב"ס עברי למשפטים. כשקמה אונ' ירושלים בשנת 1925 ציפו ליטול את משימת החינוך של המשפט העברי אך שלא היה כך עברו לביקורת חריפה. לאחר שנים של הצעות להקמת ב"ס למשפטים גבר זרם המהגרים היהודים ובניהם משפטנים שהביאו להחלטה בדבר להקמת בית הספר הגבוה למשפט וכלכלה בתל אביב בשנות השלושים. היה זה שיאה כתנועה אינטלקטואלית יחד עם שני כתבי עת[4]- פירסום מאמרים וכנסים.
לאחר שנות העשרים לא רכש משפט זה מעמד רציני במדינה המתפתחת. לא היו בידיו אמצעי אכיפה, והיהודים מיעטו לפנות אליו מיוזמתם: הדתיים בחרו להתדיין בבית הדין הרבני, ואילו החילוניים פנו לבתי המשפט המנדטוריים, אשר דן בהגינות וביעילות בעניינים אזרחיים, שלא היה בהם היבט לאומי או פוליטי.
במקביל למשפט השלום העברי ולעיתים תוך תחרות איתו, התקיימו בחברה היישובית שתי מערכות משפטיות נוספות שביקשו לעצמן סמכות שיפוט ביחס לישוב היהודי:
משפט החברים של ההסתדרות ומשפט בתי הדין הרבניים.
ב. מהות משפט השלום העברי, בין חילוני לדתי
הקמת משפט השלום הייתה בעיקר בשל רצונם של אנשי היישוב החדש לא להזדקק למערכת המשפט העותמנית המושחתת והבלתי צפויה, הקונסולרית או הרבנית. משפט השלום העברי פותח כמשפט חילוני ולא הלכתי. בית משפט השלום העברי היה מערכת שיפוטית להתדיינות בענינים אזרחיים בין בעלי דין יהודיים בתקופת היישוב. הקמתו נתפסה בעיני מכונניו כחלק ממפעל התחייה הלאומי התרבותי הציוני, נסיון ליצור שיטת משפט שתשקף את האידיאולוגיה הציונית ואת הזהות העברית החדשה. המשפט העברי עליו חלמו לא גילם רצון להמשיך את תרבות הגולה אלא להתנתק ממנה- כאנטי תיזה. עוצבו יסודות אנטי פורמליסטיים שהיו עשויים להניח תשתית לשיטה ישראלית הבנויה על תפיסת המשפט כצורה של יצירה היסטורית ותרבותית. תוך השוואה מתמדת לעניין הציוני בחינוך עברי ובהחייאת השפה העברית דיברו מקדמי משפט השלום על הצורך לפתח שיטה משפטית שתיתן ביטוי לחרות המחשבה המשפטית העברית ולהשתחררות מעול הפורום המשפטי הזר. רבים מאנשי המשפט העברי היו חילוניים מוצהרים שחלק מפעילותם כוון נגד הדת ולפיתת בתי הדין הרבניים כדי לתת את חירותו של דין ישראל כמושג לאומי ולא דתי. לטענתם, כשם שדורות של מלומדים יהודיים ביטלו נורמות ישנות והוסיפו נורמות חדשות ככל שהשתנו התנאים החברתיים, כך רשאי הדור הנוכחי לבטל את מכלול הנורמות הדתיות של ההלכה ולהותיר רק גרעינה החילוני. המטרה היתה להציב חץ בין המשפט העברי להלכה היהודית תוך הבחנה ברורה עד כדי הגדרת "משפט עברי" כתוצר של שפה עברית, תוצר של עבריים ציונים וכו'. היה פער בין הרבנים למוסדות המשפט העברי בארץ שגרם ליחסים מתוחים.
הגישה השמרנית, לעומת זאת, ראתה את משפט השלום העברי כממשיכת טווית "חוט התפתחותו" כללי המשפט של בתי הדין הללו כפי שעוצבה בתקופה התלמודית והבתר-תלמודית ביחס למשנה. כשם שהאמוראים שינו, ביטלו והוסיפו על המשנה, כך רשאי לעשות גם דור זה ביחס להלכה.
הציונות התייחסה לשני סוגי עבר:
הקרוב הבזוי של הגלות והעבר האידאלי של העת העתיקה בימי בית ראשון ושני. ברוב הכתבים של אנשי התנועה זוהה המשפט העברי עם תקופת התלמוד. אם כן, היצירה המשפטית הציונית אינה מהווה מהפכה, אלא המשך המסורת. אולם גם השמרנים בתנועת התחייה דרשו ליצור מערכת משפט חדשה, ולא להחיות מערכת משפט מסורתית. השמרנים ניסו לארגן את ההלכה בצורה מדעית בתהליך של סידור הכולל ארגון של הכללים המרובים של ההלכה על פי קטגוריות משפטיות מדעיות שנלקחו מהמשפט הרומי וחליצה של עקרונות כללים ממסת הכללים המשפטיים של ההלכה. דבר שגם היה מניב, בהכרח, מערכת משפט שונה מההלכה.
תהליך התחייה היה אמור ליצור מערכת משפט חדשה בתהליך של מיזוג טלאים שנלקחו מההלכה עם יסודות חדשים. הטלאים אלו הסתמכו על 2 הבחנות:
תחומים משפטיים שונים ועקרונות וכללים.
תחומים משפטיים שונים: באופן כללי, המשפט הפרטי נתפס כראוי להחייאה, בעוד המשפט הציבורי לא, בהיותו ארכאי מדי וקשור מדי לקיום היהודי הבזוי בגיטאות של ימי הבניים. תחומים מודרניים כמו משפט מסחרי תוארו בעלי אופי אוניברסלי שלא ניתן להשתמש בהם בנורמות של ההלכה ותחומים מסורתיים כמו דיני קניין ודיני משפחה ראוי לעשות בהם שימוש. ההבחנה בין מהות ופרוצדורה ראתה לנכון להשתמש רק בחלק המהותי של ההלכה כראוי לשימוש.
עקרונות וכללים: אנשי תנועת התחייה טענו כי רק עקרונות המשפט העברי (צדק ויושר, חסד ואמת) ראויים לתחייה ולא כלליה המשפטיים הדתיים של ההלכה. נעשה שימוש בהבחנה בין "רוח" ל"אות". נטען המשפט העברי נאמן ל"רוחו" של המשפט המסורתי, ולא לאותיותיו המתות.
שאר המקורות של בניית משפט עברי בוסס על סינטזה מעולה של המשפט המזרחי והמערבי, מיזוג יסודות הסטוריים עם חדשים, לאומיים עם אנושיים, מזיגה משוכללת והרמונית.
המשמעות של מידועה של ההלכה, קודיפקציה, גזירת עקרונות כללים וביטול ספציפיים הנוגדים עקרונות אלה, דחיית המקורות המסורתיים ליצירת נורמות, אי שימוש בחלקים מיושנים והוספת חלקים ונורמות מערביים היא יצירת מערכת משפט חדשה, שונה מכל מה שנוצר עד אז בהיסטוריה היהודית.
ג. כישלון המשפט העברי
הנסיון שנראה פורח בשנותיו הראשונות הלך ודעך בשנות הארבעים ובשלב של כינון מערכת משפטית למדינת היהודים, כשלו נסיונות להכניס מוטיבים נוספים מהמשפט העברי מעבר לסטוטס קוו שנהג בימי המנדט הבריטי.
כבר בשנת 1925 הטיל מרדכי אליאש, אדם שומר מסורת וסגן נשיאה של חברת המשפט העברי, ספק באפשרות של שימוש בנורמות של ההלכה במסגרת המשפט העברי. אליאש הבחין בין צורה ותוכן במשפט. התוכן של כללי משפט, קבע, משתנה ככל שהאומה מגיעה לדרגה תרבותית גבוהה יותר, אך הצורה עצמה אינה משתנה. המשפט העברי נהפך אם כן למשפט בעברית, כלומר, למערכת משפט שהקשר שלה לעבר הוא לשוני בלבד.
בשנות השלושים איבד רעיון תחיית המשפט העברי הרבה מכוחו, משפט השלום הפסיק לתפקד, כתבי העת הפסיקו להופיע ומוקד הפעילות של התנועה עבר לתחום החינוך המשפטי. למרות שהשכלתם של בוגרי בית הספר הגבוה למשפט וכלכלה בתל אביב היתה מקיפה יותר, לפחות מבחינה אקדמאית, סירבו עו"ד מלומדים פקידי ממשלה, גופים ציוניים רשמיים ואונ' ירושלים להכיר בבוגרים כשווה ממד עם בוגרי ב"ס של ממשלת המנדט.
כתנועה אינטלקטואלית, הוא דעך בראשית שנות הארבעים. אולם למרות דעיכתו כמוסד וכתנועה, לא נעלמו מנהיגיו ותומכיהם מהנוף המשפטי המנדטורי. במשך השנים הרעיון נעשה לנחלתם הבלעדית של משפטנים יהודיים שומרי מצוות, שהגדירו את המשפט העברי באופן הקשור להלכה היהודית בצורה הדוקה הרבה יותר מזו מהתכוונו החילוניים בשנות העשרים והשלושים.
ניסיונם של אנשי המשפט העברי ליצור שיטת משפט לאומית חילונית חדשה נכשל. הסיבות לכישלון זה לא נחקרו עדיין במלואם. נראה שהכוחות החברתיים ביישוב היהודי- ההנהגה הפוליטית של מוסדות הציבור הציוניים, הממסד הרבנח ורובו המכריע של המקצוע המשפטי - הם שתרמו לקריסתו האידיאולוית והחומרית של משפט השלום העברי (ולא עויינותו של משפט המדינה המנדטורי).
לא היתה או
נראה כי לפחות אחת הסיבות לכישלון הייתה שאנשי המשפט העברי לא השכילו לטהר את משפטם משרידי הנוכחות של האחר הציוני היהודי הגלותי משום כך דחה הרוב החילוני בארץ את רעיון המשפט העברי.
כמו כן אנשי משפט אשר העדיפו שיטה פורמליסטית שהנגישות אליה דורשת התמחות מקצועית והן רבנים ודיינים דתיים שהתנגדו לחילון המשפט העברי.
סיבה נוספת נבעה מהקושי בשינוי סמכות ההלכה ליצירת נורמות חדשות:
ההלכה נוצרה ע"י רבנים ומידה פחותה יותר ע"י תקנות שהתקינו הקהילות היהודיות בגולה. אולם, אנשי המשפט העברי בא"י היו ברובם חילוניים מוצהרים, שלא רצו להכיר בסמכותם של הרבנים וראו בהם מכשול לתהליך התחייה בגלל דבקותם העיוורת במסורת.
משפט השלום העברי פורק רשמית בשנת 1948 סמוך להכרזה המכוננת של מדינת ישראל. אף שניסו להחיות את המשפט העברי כגרסה "משופרת" של ההלכה, עיקר המשפט העברי היה משפט לאומי-חילוני חדש שכונה- משפט השלום העברי.
3. ימי הקמת המדינה
א. הקמת המועצה המשפטית
בתאריך ה22/12/47 החליטה ועדת המצב שתפקידה היה לפקח על ההכנות להקמת המדינה להקים מועצה משפטית. למועצה שהוקמה היה קושי להתכנס בפורום מלא באותם זמנים כיוון שהיו בעיות תחבורה ומצב ביטחוני מלחמתי.
מתוך צורך בין תביעות במישורים שונים : מוסדות, מפלגות קבוצות מקצועיות ותרבויות משפטיות גדל מספר חברי המועצה ומנתה 45 אשר חולקו ל-18 וועדות משנה.
תפקידי הועדה היו לבדוק :
1 ) מהם החוקים שיש לבטלם עם קבלת השלטון.
2 ) במקרה שהמועצה תראה שע"י ביטול חוק נוצר חלל ריק עליה ליזום חקיקה אחרת.
3 ) להציע איך להקים את המיניסטריון לענייני משפטים.
4 ) לבדוק את מערכת המשפט ולהציע הצעות.
5 ) בקורת חוקים שיתפרסמו.
אופציית ההמשכיות שאומצה בפקודה לא הייתה האופציה היחידה שנשקלה, נהפוך הוא, קווי פעולה אחרים נשקלו ברצינות רבה:
א) יבוא תורת משפט וגופי משפט שלמים מהקונטיננט האירופי.
ב) התבססות על המשפט העברי.
ברקע דיוני המועצה המשפטית עמדו שלושה עמדות מקוטבות באופן קיצוני בדבר שילוב המשפט העברי במשפט המדינה לכשתקום, עמדות שרווחו בישוב היהודי.
עמדה אחת ביטאו קבוצות חרדיות - נטורי קרטא, שסברו כי אין לשתף פעולה עם המדינה המתהווה משום שהיא מוקמת ע"י חילונים: "אין לשאוף כי תהיה מדינת תורה יש לשמר לעת עתה את דין התורה רק בעבור אנשי התורה".
לעומתה, העמדה השנייה הייתה מקובלת על מרבית הציונות הדתית וראתה בהקמת מדינת ישראל שלב בדרך לגאולה, או לפחות עובדה מוגמרת שיש להשפיע על עיצובה. עמדה זו שאפה להפיכתו של הדין היהודי - המשפט העברי למשפט המדינה: הרב הראשי האשכנזי, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג פעל נמרצות בשלהי 1947 להכנת 'תחוקה בשביל המדינה העברית...במסגרת התורה' ובשלב זה עדיין האמין כי ניתן להשלים את ההכנות במועד, ללא צורך בהכנת סנהדרין, ולהביא לקבלת התחיקה בקרב הציבור החילוני. הוא סבר כי 'יש לעבד כבר עכשיו מצע למשפט, שיתחשב באופי הדמוקרטי של המדינה'. גם הראשון לציון הרב עזיאל גרס כי 'השאלה העומדת בפנינו היא מציאת דרך נכונה של מזוג התורה במדינה'. אלא שלדעתו לא מפעל של אדדם אחד, אלא חידוש המוסדות המתאימים והמוסמכים, ובראשם הקמתו מחדש של בית הדין הגדול.
העמדה הקוטבית השלישית ביקשה להנהיג משפט חילוני ומערבי. בין שיהיה בעל קודיפיקציה על בסיס קונטיננטלי ובין שתהיה בו המשכיות של המשפט האנגלי. בעמדה זו דגלו מפלגות בזרמים חילוניים שונים, ולפיה לא היה כל מקום לדין תורה ולמשפט העברי במשפט מדינת ישראל הציונית החילונית, הדמוקרטית והמודרנית.
האופציה התומכת בשילוב חלקי של המשפט העברי ומשפט המדינה הייתה דומיננטית ונדונה בהרחבה, מעין דרך ביניים. באופציה זו תמכו חברי המועצה המשפטית הדתיים, חברים שהיה להם פרקטיקה בתחום דיני המשפחה, וחברים שהורו משפט עברי באוניברסיטה העברית. כמו כן תמכו באופציה זו גם אנשי משפט השלום העברי.
ב. הדרכים שהוצעו לאופן שילובו של המשפט העברי בשלב של יצירת השיטה המשפטית החדשה
במועצה המשפטית[5] נוצרה קואליציה מחודשת בין אנשי המשפט העברי לבין אנשי משפט השלום העברי גם נציגיה הבכירים של מפא"י במועצה שקלו ברצינות מתן מקום למשפט העברי במשפט המדינה.
לדברי דוד רמז: " בתיאום הזה ודאי נשים לנו לקו – לשאוב מן המעיינות שלנו כל מה שניתן כדי להשקות בו את שדה החוק של המדינה היהודית."
גם דב יוסף תמך בדבריו: " וועדות המשנה כולן צריכות להביא בחשבון את עובדות מציאותו של חוק עברי."
הדרכים המעשיות שהוצעו בשיח הציבורי לאופן שילובו של המשפט העברי בשלב של יצירת השיטה המשפטית החדשה היו בעיקרן שלוש:
1 ) הכנסת תכנים מתוך המשפט העברי להצעות חקיקה של המועצה המשפטית ומשרד המשפטים העתידי שהיו אמורות להיחקק על ידי מוסדות המדינה מיד לאחר הקמתה. משה זילברג הציע עריכת קודקס חדש על בסיס המפשט העברי רק בתחומים אזרחיים יסודיים שבהם המשפט העברי יכול לתרום [6].
2 ) הצהרה דקלרטיבית כבר בחקיקה הראשונה ובהמשך בחוקתה, בדבר היות המשפט העברי אחד ממקורות היצירה של משפט המדינה.
3 ) ביטולו של סימן 46 לדבר המלך במועצתו משנת 1922 והחלפתו מיד עם הקמת המדינה בסעיף חוק המפנה למשפט העברי, קרי לבטל את הסימן המחייב לגשת לחוק האנגלי ולהחליף בפנייה לשולחן ערוך, עד כמה שפסקי הלכות אלה הולמים את צרכי החיים בזמן זה.
אופציית ניסוחו של קודקס עברי חדש, חילוני או דתי, נעשתה מעשית פחות ככל שחלף זמן ללא התקדמות ממשית בפיתוחו של הפרויקט וככל שהקמת המדינה נעשתה לאפשרות קרובה בזמן ולבסוף אף מיידית.
אופציית ההכרזה על מקום של כבוד למשפט העברי, בשל המשמעות הסמלית שלה, גם אם לא הייתה מאחוריה ממשות משפטית, משכה, כמו הצעות להכרזות דומות במגילת העצמאות יותר תשומת לב ממי שאינם משפטנים ועוררה את התנגדותם של אנשי מפ"מ ומפלגות חילוניות נוספות.
האופציה השלישית הייתה האטרקטיבית והממשית מכולם היא לא חייבה פעולת הכנה רבה לשם מימושה היא הציעה תחליף מיידי לפנייה למשפט השליט הקולוניאלי האנגלי פנייה שהייתה מאוד לא אהודה בציבור במיוחד בשלב שבו המאבק בבריטים וההתנתקות משלטונם עוד היו שלובים זה בזה והממשלה הבריטית נתפסה בעיני רבים כפרו ערבית.
אופציה זו לא ביקשה להחיל את ההלכה העברית באופן ישיר כדין מחייב, אלא הציעה סייגים שונים כהחלת יסודותיה או עקרונותיה בלבד, הוספת כללי צדק ויושר לצידם והתאמת המשפט העברי לתנאי הזמן.
כן הייתה אופציה זו אטרקטיבית כי פתחה פתח לשינוי מדורג, בעת שיתגלו חסרים, ולא הציעה להחליף שיטה משפטית אחת באחרת מיד עם העצמאות. לבסוף, הצעה זו הפקידה את מימוש קליטת המשפט העברי למשפט המדינה בידי שופטי המדינה רובם חילונים, ואלו ,ולא הרבנים, היו אמורים להחליט מתי וכמה לקלוט ובאילו סייגים ושינויים.
רבים ממשפטני הדור ובהם שופטים לעתיד למדו בצעירותם בישיבות ועולמו של המשפט העברי לא זרה להם כך שהיו יכולים לו ניתנה להם האפשרות החוקית לבצע קליטה הדרגתית של המשפט העברי במינון הנראה להם.
ג. כישלון המועצה המשפטית
סיבה מרכזית ראשונה לכישלון ההיערכות המשפטית לקראת הקמת המדינה נעוצה בעדיפות הנמוכה שניתנה לה. לא הייתה מסגרת ארגונית שתוכל לקחת על עצמה את ההכנות והן בן גוריון לא הזדרז להתערב באופן אישי ולדאוג למוסד שעליו תוטל האחריות.
גם משהוחלט על הקמת המוסד המועצה המשפטית התקשה העומד בראשה להשלים את ההכנה: גודלה של המועצה היה אמור היה להיות 11 חברים הפך להיות בסופו של דבר 45 אנשים וגרם לכך שהיא התקשתה לתפקד במליאתה. עיקר הפעילות הועברה לוועדות המשנה שלה. אלא שהפיצול הנושאי ההרכבים הבלתי מאוזנים ורמת הפעילות השונה של הוועדות הקשו על יזמות רפורמה מקיפות.
גורם מכריע נוסף היה כמובן המצב הביטחוני המתדרדר שגלש מתקריות למלחמה כוללת אשר הביא לניתוק ירושלים מהשפלה. כאשר הדרך מהחוף לירושלים הייתה חסומה נותק לחלוטין הקשר בין חברי המועצה שישבו בירושלים לאלו שבשאר הארץ. בשל כך נדחו פעם אחר פעם ישיבות של הגופים הביצועיים והמחוקקים הבכירים שהיו אמורים להכריע בגורל המפעל הציוני.
סוגיית הדתיים - חילוניים התמקדה בזירות אחרות כמו : סוגיית השבת כיום מנוחה, הבטחת כשרות במטבחים צבאיים, הכרה בזרם החינוך של אגודת ישראל והקצאת מטבע חוץ לייבוא בשר כשר.
ראש המועצה התמנה לתפקיד חדש בירושלים ומשלב זה חדל להתעסק בענייני המועצה. בשל תהליך משובש של העברת אחריות, דווקא בשלב המכריע, לא הועברו תוצרי המועצה המשפטית לידי מועצת העם ומועצת המדינה הזמנית לשם מימושם בחקיקה. ניתן לציין את חוסר מוערבותו של דב יוסף ברגע המכריע.
אילוצי חודש מאי כאשר לא היו אפשרויות אחרות. כאמור הניסיון להיערכות משפטית נכשל הביא לחקיקת פקודת סדרי השלטון ומשפט שכללה את סעיפי ההמשך אשר הייתה האופציה הקלה יותר מבחינת זמן והשקעה שלאחריה נוצרה מציאות משפטית שאי אפשר כבר היה לשנותה.
לסיכום כישלון המועצה המשפטית בהכנת תוצר לקוי לא מושלם בהשפעה של ההיערכות המשפטית נמוכה. העומד בראש המועצה לא הצליח לנווט את דיוני המועצה המשפטית באופן שיקדם את הרעיונות החשובים המהותיים אשר בדיעבד יכלו לשמש את שיטת המשפט בארץ ישראל.
ד. פקודת סדרי שלטון ומשפט
חמישה ימים בלבד לאחר הכרזה על הקמת המדינה (19/5/48) הושלם ניסוחו וקבלתו של דבר חקיקה הראשון של מדינת ישראל כמדינה עצמאית. החוק יצר סטטוס קוו בשני היבטים חשובים, תחומים שההיסטוריון המשפטי רון חריס[7] מצא משותף בדרכי הסדרתם וראה בהם תחומים בעלי חשיבות רבה יותר מאחרים הם:
1) תחום סמכות בתי הדין הדתיים בענייני המעמד האישי.
2) תחום הזיקה בין משפט העברי למשפט הפוזיטיבי הכללי של מדינת ישראל.
שני הסעיפים הנ"ל בפקודה בעלי חשיבות רבה ביצירת הסטטוס קוו:
1) סעיף 11 לפקודה יוצר את ההמשכיות הנורמטיבית ממשפט המנדט הבריטי למשפט הישראלי בקבעו: המשפט שהיה קיים בארץ ישראל לפני הקמת המדינה יעמוד בתוקפו עד כמה שאין בו סתירה לפקודה זו או לחוקים אחרים שיינתנו ע"י מועצת המדינה הזמנית או על פיה ובשינויים הנובעים מתוך הקמת המדינה ורשויותיה.
סעיף 11 קבע את ההמשכיות הנורמטיבית מהמשפט המנדטורי ודחה את האופציה של מתן מקום למשפט העברי במסגרת משפט המדינה העברית.
2) סעיף 17 יוצר את ההמשכיות המוסדית של מערכת בתי המשפט: כל עוד לא ניתן חוק חדש בעניין בתי המשפט יוסיפו בתי המשפט אשר בשטח המדינה לפעול במסגרת הסמכויות שמעניק להם החוק.
סעיף 17 קבע את המשכיות בתי המשפט במסגרת הסמכויות שהעניק להם המשפט המנדטורי, ולעניינינו, קבע את המשכיות חלוקת סמכויות השיפוט בין בתי הדין הדתיים ובתי המשפט האזרחיים כפי שחל עד כה, בתקופת המנדט. לפי חלוקה זו, סמכויות השיפוט בענייני המעמד האישי כללו: נישואין וגיטין, מזונות וקיום צוואות של בני כל עדה דתית מוכרת היו מסורות לבתי הדין של אותה עדה.
משנת 1928 השייכות לעדה הדתית נקבעה על פי הרישום בפנקסי כנסת ישראל. לפיכך סמכויות השיפוט בענייני המעמד האישי של יהודים שאינם בעלי נתינות זרה ושהם חברי כנסת ישראל ימסרו לבתי דין רבניים שדנו בסכסוכים לפי דין תורה זו היתה סמכות השיפוט של בתי הדין הרבניים בשלהי תקופת המנדט וזו נותרה סמכותם עם הקמת המדינה.
ההסדר הנ"ל עוד היה נהוג בימי שלטון האימפריה העותמאנית לשם הסדרת מקומם של מיעוטים לא מוסלמים במדינה שבה האסלאם היא דת המדינה. הרציונל היה לאפשר מידה רבה של אוטונומיה לעדות הדתיות ובכך לצמצם במידת האפשר את מעורבות השלטונות בסכסוכים פנים עדתיים ולצמצם את העימותים בין השלטון העותמאני לבין המעצמות הנוצריות האירופאיות פטרוניות אותן עדות. כשהבריטים כבשו את הארץ מיידי העותמנים הם השאירו הסדר זה על כנו בשינויים קלים ההסדר עוגן בדבר המלך במועצתו וזאת כדי לא לגרום זעזועים שאינם הכרחיים בין יהודים וערבים בארץ ישראל.
לדעתנו ההמשכיות לא הייתה מתבקשת. היא לא התאימה למציאות שבה קיימת מדינה יהודית יצרה שפע של קשיים וסיבוכים משפטיים ובמבט לאחור גם לא הייתה זמנית.
ה. בעיות התרגום ובניית מערכת המשפט בעברית
מחלקת החקיקה[8] במשרד המשפטים היתה אמונה על בניית מערך החוקים: יציאה ממערכת אנגלית וממערכת חשיבה אנגלית ובניה של המערכת מראשיתה, ובין היתר נדרש לבנות גם את העברית המשפטית.
באותו זמן היה צורך לכתיבה בעברית והיתה בעיה של התרגום לקוי מגרסה האנגלית. בית המשפט לא ציטט את את הנוסח העברי של החוק, טענו בעברית וציטטו את החוק באנגלית, כל ההלכות כל התקדימים כל פסקי הדין נכתבו באנגלית. השפה העברית של המשפטנים גם היתה עילגת ונדרש היה להשתמש בשפה עברית משפטית מודרנית ששואבת מהמקורות הלשוניים של המשפט העברי.
לעניין זה הביאו מומחה שיתרגם ויכניס ביטויים משפטיים ובעצם ייצור שפה משפטית. לדעתו שפת המשנה היתה מתאימה מאוד למערכת המשפט החדשה, ויש לסגל אותה לעצמנו.
במקביל לפיתוח הלשון במשרד המשפטים התפתחה לשון המשפט גם בידי שופטים: משה זילברג כתב בעברית את לשונו שלו, חיים כהן את לשונו שלו, זלמן חשין – בלשונו. הייתה יצירה של העברית המשפטית דרך הפסיקה והיתה יצירה של עברית משפטית בחקיקה. בדרך כלל היה קשר בין המערכות בשיתוף מומחים לעברית וכן אימוץ מונחים הדדי הן בבתי המשפט והן במשרד המשפטים.
שפת המשפט של המשפט העברי השתרשה בשיטת המשפט בארץ ישראל ועד היום אנו נתקלים בביטויים שנלקחו מהמשנה אשר משמשים את אנשי המשפט ביום יום בכתיבה משפטית ובשפה המשפטית.
בניית השפה המשפטית בשילוב המונחים והביטויים משפת המשנה ובנוסף החוקים החדשים שנחקקו מעצבים את שיטת המשפט בארץ ישראל, מייחדים ומבדילים אותה מעט משיטת המשפט האנגלית שהיינו מחוברים אליה באופן כה הדוק בתחילה.
4. בתי דין רבניים
בתקופת המנדט קבע סימן 51 לדבר המלך במועצתו, כי הדין החל בענייני המעמד האישי הוא הדין הדתי של העדה שאליה משתייך האדם, וכי סמכות השיפוט בעניינים אלו תהיה לבית דין דתי, שיפעל על פי חוקי הדת. כך במקביל לבית הדין השרעי, ובתי הדין של העדות הנוצריות, פעל בית הדין הרבני.
עם הקמתה התווה הרב קוק , ראשה הראשון, את דרכה, ובין היתר עמד על החשיבות שבהתקנת תקנות, ולכן "בחיינו הלאומיים החדשים בא"י יהיה לנו בודאי לפעמים צורך גדול לתקן תקנות גדולות, שכל זמן שתהיינה מוסכמות מרוב חכמי ישראל המומחים לרבים ומקובלים אח"כ על הקהל יהיה להם כוח של דין תורה [9].
המחוקק הישראלי השאיר על כנו הסדר זה כאמור לפי סעיף 17[10] ניתנה המשכיות פורמאלית לבתי הדין להמשיך במתכונתם כפי שהיו בימי המנדט, קרי המקום היחיד בו קיים המשפט העברי בשיטת המשפט בישראל הוא הדין האישי. סעיף 47 לדבר המלך במועצתו נותן סמכות גם לבתי דין אזרחיים לדון בענייני המעמד האישי, אך הם יידונו לפי הדין האישי של העומד מולם. כלומר הזכות לדון בכל ענייני הדין האישי כלפי יהודים בישראל היה לפי הדין העברי.
בשנת 1953 כאשר נחקק החשבד"ר[11] הוא פיצל גם סמכות זו וצמצם את מעורבות בד"ר לענייני נישואין וגירושין בלבד. המחוקק קבע כי "ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל, אזרחי המדינה או תושביה, יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי הדין הרבניים".
סעיף 1 לחשבד"ר[12] קובע סמכות ייחודית בענייני נישואין וגירושין בידי בד"ר.
סעיף 9 לחשבד"ר קובע סמכות מקבילה הנוגעת למזונות קטינים, ירושה ואימוץ לבד"ר ולערכאה אזרחית, נדרשת הסכמה של שני הנידונים בכדי שהעניין יידון בבד"ר.
סעיף 4 קובע סמכות על פי בחירה לאישה בתביעת מזונות בין בד"ר לערכאה אזרחית.
לבית הדין סמכות בענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל [זיקה מלאה לדין העברי], הניתנת לו מכוח החוק, ואינה תלויה בהסכמתו של המתדיין.
על הסדר משפטי זה נמתחה ביקורת רבה בטענה כי דיני האישות של המשפט העברי, על פיהם דן בית הדין הרבני, אינם תואמים את המציאות הקיימת כיום במדינת ישראל, ואת מערכת הערכים על פי חיים רבים בציבור היהודי החילוני, ומתן סמכות חובה למערכת זו, הינה בבחינת כפייה של מערכת הערכים הדתית על פיה פועלים בתי הדין, על ציבור גדול שאינו חש מחויב על פיה. מצדדי הסדר זה טוענים שעקב חומרתו של איסור עריות, גירושין שלא על פי הדין הדתי יביאו לפיצול תושביה היהודים של מדינת ישראל לשתי קבוצות זרות, שבני האחת אינם יכולים להינשא לבני השנייה.
בשנת 1995 נחקק חוק בית המשפט לענייני משפחה[13] אשר ייסד את הערכאה האזרחית ייחודית לענייני משפחה.
המשפט האזרחי הביא עימו חוקים אזרחיים ופסיקות שלא בהכרח לפי הדין העברי.
מכאן עולה שגם בדין האישי, שבו הדין העברי היה הסמכות הבלעדית בעבר, כבר לא נחלתו הבלעדית של הדין העברי ובאופן הדרגתי בוטלה מוחלטותו והותרה כניסת המשפט האזרחי.
לסיכום, על פי המשפט העברי פועל כיום בית הדין הרבני, הדן בשני תחומים:
לבית הדין סמכות בענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל, הניתנת לו מכוח החוק, ואינה תלויה בהסכמתו של המתדיין.
בית הדין בעניינים אזרחיים שונים (לרבות ענייני צוואות וירושות) כאשר הצדדים לדיון מסכימים לכך. קיימת פסיקה ענפה של בתה"ד הרבניים בשבתם כבוררים. כ-30% מפסה"ד הרבניים שפורסמו מאז אמצע שנות השישים דנים בדיני עבודה, חוזים, זכות יוצרים, שותפות, משכון, דיני קניין, משפט מנהלי ועוד. מאלף להיווכח כיצד נפתרות בעיות קונקרטיות עפ"י הדין העברי. לדאבוננו, יש לציין, שמעטים היודעים ו/או המתעניינים בקרב הציבור החילוני להשתמש בזכות להישפט בערכאות בתי דין לפי המשפט העברי.
5. החקיקה במדינת ישראל בהשפעת המשפט העברי[14]
מאז הקמת המדינה אימץ המחוקק הישראלי עקרונות של המשפט העברי בכמה וכמה חוקים, אף שלא צוין במפורש באף אחד מן החוקים הללו שמקורה של הוראת חוק הוא מהמשפט העברי, וכן לא נקבע שיתפרש החוק בזיקה למקורות המשפט העברי. החקיקה נעשתה בדרך של אימוץ מקורות משפטיים ואף מונחים משפטיים השאובים מן המשפט העברי.
כך, למשל, בסדרה של חוקים בתחום המשפט האזרחי, נקבעו הוראות רבות שמקורן במשפט העברי; לעיתים בסתר משום שלא השתמשו במטבעות לשון ובמונחים משפטיים מקוריים; ולעיתים בגלוי כשאומצו מונחים של המשפט העברי , והיניקה מהמשפט העברי נראית בעליל.
חוקים אלו הוכנו ע"י ועדות ציבוריות שנתמנו ע"י שר המשפטים, שמקצת חבריהן היו מומחים למשפט העברי, והם העשירו את החקיקה לתחומיה השונים ברעיונות משפטיים ממקורות עמנו. מקורות אלה הם מקורות של שיטת משפט הפורשת את כנפיה על כל תחומי החיים, ועונה על צרכי הזמן והמקום.
ו. חוק יסודות המשפט
בשנותיה הראשונות של המדינה ראו רבים משופטי בית המשפט העליון את המשפט העברי כמקור מנחה להכרעה משפטית, וזאת מבלי שהדבר היה מעוגן בחקיקה כלשהי. במיוחד היה ידוע בכך השופט חיים כהן. על מנת לתת עיגון חוקי לנטייה זו, ולאפשר שימוש ראוי במאגר החוכמה והידע המשפטי שנצבר בעם ישראל במהלך הדורות, אף בשיטת המשפט הישראלית, קיבלה הכנסת בשנת 1980 את חוק יסודות המשפט, אשר ההוראה העיקרית בו קובעת כי:
"ראה בית המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש, יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל."
החוק ביטל את הפניית החובה לדין בבריטניה (ביטול סימן 46 לדבר המלך) במקרה של חסרים (לאקונה) והחליפה בפנייה, מסויגת משהו, למורשת ישראל.
אמנם, עולמם הערכי והאינטלקטואלי של דור המשפטנים בשלב זה היה שונה מאוד מדור ההקמה בו רובם התוודעו למשפט העברי. הקשר למשפט האמריקאי והערכים הליברליים היה כבר הדוק מאוד וההיכרות עם המשפט העברי היתה מצומצמת. מעטים התחנכו במסגרות שנלמדה בן הלכה יהודית.
חקיקה זו עוררה מחלוקת בבית המשפט העליון. הזרם שאותו הנהיג השופט מנחם אלון ראה בכך משום היתר להשתמש בעקרונות המשפט העברי בפרשנות החוק במקרים רבים, וזאת כמקור השראה חשוב, ואילו זרם מצמצם יותר ראה בחוק משום הוראה כי רק במקרה של קיומו של חסר בחוק (לאקונה), הרי שיש להשתמש במשפט העברי.
שאלה נוספת הנוגעת ליישומו של החוק הינה מהם "עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל". האם כתביו של ברוך שפינוזה, למשל, נכללים בהם? ומצד שני, האם נכללות בעקרונות אלו הוראות מהותיות מפלות כנגד נשים המצויות בתלמוד, שהוא מקור ראשון במעלה למשפט העברי? ככל שהייתה מטרת חוק יסודות המשפט לשלב את המשפט העברי ולהפוך אותו למקור השראה מקובל בפסיקת בתי המשפט, הרי שהצלחת החוק הייתה חלקית.
בעשרים שנה האחרונות בית המשפט העליון, בהנהגת אהרון ברק, לא היה נלהב לפנות למשפט העברי. בפסיקתו פירש את חוק יסודות המשפט בצמצום ומנע כמעט לחלוטין פנייה למשפט העברי. תפיסת עולמו מבוססת על דימוי השופט למהנדס חברתי מעצב מדיניות בניגוד לשיטה הפורמליסטית שהיתה מקובלת - פורום הכרעה בסכסוכים.
ז. דוגמאות לשילוב משפט עברי בחוק הישראלי
רבים ביקשו להביא מאפיינים ותכנים מהמשפט העברי אל המשפט הישראלי. בראשית ימי המדינה תרמו רבות שופטי בית המשפט העליון בדימוס חיים כהן ומנחם אלון להכנסת המשפט העברי לתוך החוק הישראלי, מתוך הכרה בחשיבותו התרבותית. גם ראש ישיבת מרכז הרב, הרב צבי יהודה קוק ראה בחשיבות רבה את הטמעת החוק העברי במערכות המשפט, וקונן על כך שבתי המשפט של מדינת ישראל יונקים מהחוק העות'מני והבריטי, יותר מאשר מהחוק העברי, בחוגים הדתיים היו אחרים שלא התלהבו מכך, ביניהם בולט הפוליטיקאי זרח ורהפטיג, שלא ראה טעם רב בשימוש "חילוני" במשפט דתי.
פרופ' נחום רקובר, לשעבר המשנה ליועץ המשפטי, הקדיש את חייו לענין, ונחשב לחוקר הפורה ביותר בתחום המשפט העברי. זכה בפרס ישראל בשנת תשס"ב על תרומתו למשפט העברי, בין היתר, בפרסמו למעלה משלושים ספרי מחקר ועוד כמאתיים מאמרים בתחום זה. הוא גם היה ממקימי וחבר הנהלה בעמותת "מורשת המשפט בישראל", שמטרתה מחקר המשפט העברי, הוראתו ולימודו.
ספרו של הרב הרצוג מנסה לשלב את המשפט הפלילי במשפט הישראלי מתוך ההלכה וספריו של מנחם אלון מסדרים רצף היסטורי המתייחס למהות ללא מקורות.
לאחרונה חלה התקדמות ניכרת בהכנת מחקרים ומונולגראפיות, והדבר משתקף בתחומים שונים של המשפט העברי. כן חלה התקדמות ניכרת בהכנת ספרות עזר משפטית, במינוח ומיון משפטים מודרניים, וספרות עזר תלמודית כללית שיש בה משום סיוע רב למחקרו של המשפט העברי. מתפרסמים מטעם משרד המשפטים מחקרים שונים במשפט העברי. קיימת ספרות אקדמאית ענפה לצד פרויקטים שונים, שמטרתם הפיכת המשפט העברי למערכת חיה ומתפתחת, בכלל זה: כתיבת חוזים על פי ההלכה, כתיבת ניירות עמדה בנושאים שונים, כתיבת מאמרים עיוניים ומעשיים, ועוד.
הכנסת מחוקקת חוקים כאשר במקרים מסוימים הוכנסו עקרונות שמקורם במשפט העברי ולעיתים מחוקקת חוקים המבוססים על הסדר מקביל במשפט העברי. דוגמה טובה לכך היא חוק לא תעמוד על דם רעך, הקובע חובה פוזיטיבית להושיט עזרה לאדם המצוי במצוקה, כאשר שיטת המשפט האנגלו-אמריקנית אינה כוללת חובה כזו, ואילו המשפט העברי מחייב מתן עזרה. אך לחוקים אלו מעמד כשל חוקי הכנסת, פרשנותם הינה על פי פרשנות הדין הכללי, ולא בשיטות הפרשנות ומקורות הפרשנות הנוהגים במשפט העברי, כך שיש לראותם יותר כדבר חקיקה "ישראלי" מאשר דבר חקיקה של "המשפט העברי".
להלן אחדים מן החוקים שיסודם מן המשפט העברי:
עד לחקיקת החוק התקבלה גישתו של המשפט העברי בדבר החובה להזהיר את העד להעיד אמת, אבל לא בוטלה השבועה. החוק החדש מסתמך על המסורת היהודית השוללת באופן עקרוני את שבועת העדים, אלא אם כן היה לבית המשפט יסוד להניח כי השבעת העד עשויה לסייע לגילוי האמת.
במבוא להצעת החוק נאמר:"במקורות המשפט העברי הוכרה הפרטיוצת כראויה להגנה כבר מתקופה קדומה... הגנה זו באה לידי ביטוי משמירה מפני דברים שנאמרו בנסיבות של אמון, בהגנה מפני קריאת איגרות של הזולת ובשמירה על צנעת חיו של הפרט. אין לפגוע בפרטיותו של אדם בכניסה לרשותו, ואף לא בצפייה מרשותו של הפוגע אל רשותו של הנפגע. מצד אחר, רשותו של אדם לא תשמש לו " עיר מקלט" כאשר הוא מנצל אותה לרעה, לסיכול השלטת החוק והמשפט".
החוק הכיר לראשונה ב"זכות המוסרית של המחבר( בנוסף לזכות שהוכרה מקודם- זכות לתמלוגים): "מחבר זכאי ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים".
בהצעת החוק נאמר:"בניגוד להכרה המאוחרת, כאמור, של אומות העולם בזכותו המאוחרת של חכמינו אל "האומר דבר בשם אומרו" והן באמדתו של מי שאינו אומר דבר בשם אומרו בשורה אחת עם הגזלן. המייחס דברי אחרים לעצמו אף גרוע מן הגוזל נכס חומרי. באיסור גניבת דברים" ראו חכמינו הגנה על ערך החוכמה בכללה, משום ש"המתלבש בטלית שאינו שלו" גורם לכך ש" אין יתרון לחכם מן הכסיל". החיוב לומר דבר בשם אומרו לא נשאר דבר מוסרי גרידא: יש שראו בגונב דברים משום "גנב" על התוצאות הנובעות ממך, ואף נקנטו צעדים ענושיים נגד מי שפירסם ספר של אחר על שמו".
קבע בסעיף 2 לחוק את הכלל העברי "שלוחו של אדם כמותו".
אימץ את המונחים "שומר חינם" שומר שכר" ושואל" השאובים מן המשנה ממסכת בבא מציעא.
מקום מרכזי ומיוחד למשפט העברי במסגרת ערכיה של היהודיים של המדינה, כנקבע בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ומודגש גם בדבריהם של שופטים נוספים: ר' למשל, חיים כהן, "ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית-עיונים בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו", (הפרקליט, ספר היובל (1993) 9); מנחם אלון, "דרך חוק בחוקה - ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו", (עיוני משפט יז(3) (תשנ"ג) 659); מנחם אלון, "חוקי היסוד: דרכי חקיקתם ופרשנותם - מאין ולאן?", (מחקרי משפט יב(2) (תשנ"ו) 253).
לא תעמוד על דם רעך היא מצווה המופיעה בתורה[23], שהפכה גם לחוק בספר החוקים של מדינת ישראל.
עיקרון זה נהנה וזה לא חסר כשיקול לפטור את הנהנה מהשבה; מזכה את המציל רכושו של חברו בשיפוי על הוצאותיו, במטרה לעודד פעולות הצלה.
סעיף 5 (ג) אימץ המחוקק את פסקו המהר"ם בר' ברוך מטוטנבורג שמציל יהיה זכאי להשבת הוצאותיו, אף אם התנגד הניצול להצלתו.
עיקרון במשפט העברי לפיו יש להקל על עבריין המעוניין לשוב בו מדרכו הרעה. היווה בסיס לחקיקה במדינת ישראל.
היישום הבולט ביותר של תקנת השבים בדין העברי הוא הקביעה כי גנב יכול להשיב כסף במקום להשיב את החפץ הגזול עצמו, במקרים שבהם החזרת הגניבה לבעלה היא בלתי מעשית. למשל, כאשר נגזלה קורה ונבנה איתה בניין, אין לצפות שהבניין כולו יפורק על מנת להשיב את הגזלה.
במבוא להצעת החוק נאמר " ההצעה מאמצת את גישת ההלכה לנושא, המוצאת את ביטוייה בתקנת השבים, שמקורה במשנה גיטין ה, ה, שמטרתן להקל על העבריין לשוב בתשובה ולהשתלב בחיי החברה. בהקשר זה כתב לפני כאלף שנים הרב אי גאון: שורת הדין שאין לך גבר העומד בפני התשובה, אלא כל השבים שהקב"ה יודע נתחרטו על מה שעברו מן הכיעור, וכי שמו את ליבם שלא ישובו עוד לכמוהו, הוא מוחל להם; ובני אדם ,אף שאינם יודעים את הנסתרות ואין להם אלא הנגלות, כשעבר זמן הרבה ואין נראה עליו לא בגלוי ולא בסתר דבר שלא כהוגן, והלב מאמין בו כי חזר מקבלין אותו". מצד אחר, גם כן בעקרונות ההלכה, נקבעו בהצעה מגבלות אחדות על זכותו של העבריין שלא יוזכרו חטאיו- בשל חומרת העבירה, בשל משרה שנושאה צריך לשמש דוגמא אישית לציבור, או בשל תפקיד שבו נדרש אמון של ממלא התפקיד, והאמון הנדרש נפגע כתוצאה מהעבירה.
6. פסיקה ברוח המשפט העברי
א. פרשנות ברוח המשפט העברי
הנשיא אהרן ברק כתב בספרו[27] על מקומו המרכזי של המשפט העברי כמקור לערכיה היהודיים של מדינת ישראל את הדברים הבאים:
מעבר לכך עומדים ערכיה של ישראל 'כמדינה יהודית ודמוקרטית'. לערכים אלה מעמד חוקתי. במסגרת ערכיה של ישראל כמדינה יהודית, בהיבטה המורשתי, יש למשפט העברי תפקיד מרכזי. הכלי המרכזי שבאמצעותו השופט מגשים את תפקידו הנו הכלי הפרשני. במסגרת זו הוא יקבל השראה פרשנית מהמשפט העברי... המשפט העברי משפיע גם על התכלית האובייקטיבית של החקיקה. הוא משפיע גם אם החוק לא הושפע כלל מהמשפט העברי. השפעה פרשנית זו מתבטאת בכך, שבמסגרת ערכיה של שיטת המשפט שלנו, המהווה את תכליתו הכללית של כל חוק, יש לכלול גם אותם ערכים יהודיים אשר נקלטו במשפטנו באמצעות המשפט העברי. אכן, הננו מדינה צעירה, אך אנו עם עתיק. שורשינו נעוצים במסורתנו ארוכת השנים. ערכי היסוד של המשפט העברי מעצבים את דמותנו כעם וכמדינה. בהם באה לידי ביטוי היותנו לא רק מדינה דמוקרטית אלא גם מדינה יהודית. ערכי יסוד אלה הם חלק מערכי היסוד של משפטנו. יושם נא אל לב: הפנייה לערכי היסוד של המשפט העברי אינה פנייה אל משפט משווה. זו פנייה אל משפט ישראל. זו פניית חובה[28].
השופט רון שפירא על המשפט העברי כמקור לפרשנות החקיקה:
לעניין זה... ראוי לעשות שימוש במשפט העברי, שהוא חלק ממקורות המשפט בישראל, ומקור לפרשנות הוראות החוק מכוח חוק יסודות המשפט. בהיותה של מדינת ישראל, מדינה יהודית ודמוקרטית, ראוי לפרש את החוק וליישמו באופן שבו תובא לידי ביטוי "יהדותה" של המדינה במסגרת יישום הדין.
ב. נוהגי הסתמכות של בית משפט העליון
מדינת ישראל קבעה לעצמה כשיטת משפט המשכיות של שיטת המשפט האנגלית אשר הייתה קיימת מימי המנדט והיתה ידועה לישוב היהודי בארץ ולא בחרה להחיל את הדין העברי. למרות זאת, במשך השנים הראשונות למדינה, נהגו שופטים בבית המשפט העליון, אשר התחנכו על ברכי הדין העברי להסתמך עליו או לתת אזכורים מתוכו למרות שלא היתה הפניה פורמלית בחוק.
בפרק זה נעמוד על ההבדל בין ההסתמכות של בתי המשפט על הדין האנגלי לדין העברי לפני חוק יסודות המשפט ומעט אחריו.
אזכורים מן המשפט האנגלי :
שיטת המשפט הישראלית היתה קשורה לשיטת המשפט האנגלית בקשרים של חובה ובקשרים של רשות.
סימן 46 לדבר המלך במועצתו קבע חובה כללית להסתמך על פסיקה אנגלית בתנאים מסוימים וסעיפים מיוחדים בפקודות המנדטוריות המובילות קבעו חובה ספציפית להסתמך על פסיקה אנגלית בתנאים אחרים.
ניתן להצביע על שלושה תאריכים עיקריים שבהם נותק קשר החובה הכללי והספציפי :
בשנת 1957 הכריז בית המשפט העליון כי גם בהתקיים תנאי החובה הוא אינו רואה את עצמו מחויב לפסקים אנגליים מסוימים.
בשבת 1972[29] ביטל המחוקק את קשר החובה הספציפי (חוק לתיקון פקודת סדרי השלטון והמשפט).
בשנת 1980 ביטל המחוקק את קשר החובה הכלל (חוק יסודות המשפט).
משקלו של האזכור האנגלי בכלל האזכורים עלה בשנים הראשונות לפסיקת בית המשפט העליון מ 24.4% ב- 1948 עד ל 37.6% ב-1952.
ב- 1956 עדיין תרמו האזכורים האנגליים כמעט 40% מכלל האזכורים בפסיקת בית משפט העליון.
מאז יש ירידה עקבית מתונה מנקודת שיא זו לנקודה שבה נמצאים האזכורים אנגליים כיום רק ב- 2.3% מהמקרים בהם פונה בית המשפט העליון לאזכורים האנגליים.
לסיכום החוקים אשר נחקקו החלישו מחד את הצורך בדין האנגלי ואכן הצורך או השימוש בדין האנגלי הולך ונמוג מאידך אין שום מגמת עליה בשימוש במשפט העברי דבר שהיה מתבקש לאור החוק החדש.
אזכורים מן המשפט העברי [30]:
משקלם של אזכורים מן המשפט העברי משתנה משנה לשנה. ישנם שנים שבהם הגיעה תרומתו של המשפט העברי לכדי כ – 10% מכלל האזכורים וישנן שנים שבהן תרומתו כמעט אפסית.
לאחר חיקוק החוק יסודות המשפט בשנת 1980 ניתן היה להניח כי יחול גידול של ממש במספר האזכורים מן המשפט העברי בשנים שלאחריו.
הממצאים אינם תומכים בהנחה זו. אין שינוי ממשי במשקלם של האזכורים מן המשפט העברי.
בשנתיים הראשונות לפעולתו של החוק, ממשיכה מגמה של ירידה שהחלה בשנת 1978. בשנת 1982 מסתמנת התעוררות מסוימת במשקלם של אזכורים אלה, והיא נמשכת לאורך שנות השמונים, אך בשנתיים הראשונות של שנות התשעים שב המשקל ויורד לרמות מאוד נמוכות. עיון בתרשים 12 יגלה כי לא ניתן להצביע על גורם אחר כלשהו המשפיע לטווח ארוך על השינויים החריפים במשקלו היחסי של המשפט העברי בעולם האסמכתאות של בית המשפט העליון.
יותר מכל מקור אחר מושפע אזכורו של המשפט העברי מהעדפותיהם של שופטים יחידים.
מוצא אזכורים לפי שופט
הניתוח נעשה באופן של מספר שופטים אשר שפטו ביחד במשך זמן מסוים באמצעם של כל אחד מארבעת העשורים של בית משפט העליון.
הדור הראשון בשנים 1954-1956 :
|
אנגלי |
עברי |
שופטים |
|
47 |
0 |
אגרנט |
|
13.5 |
2.2 |
אולשן |
|
22.4 |
0 |
ברנזון |
|
35.4 |
0.6 |
ניוטון |
|
30.6 |
0 |
ויתקון |
|
34.7 |
0 |
זוסמן |
|
18.8 |
35 |
זילברג |
|
22 |
6.2 |
חשין |
כפי שאנו רואים לפי טבלה זו, דור זה של שופטים הסתמך בעיקר על הדין האנגלי באזכורים בפסקי דין וכמעט לא הסתמך על הדין העברי חוץ מהשופט זילברג.
דור שני שנים 1964-1966:
|
אנגלי |
עברי |
שופטים |
|
37.6 |
0 |
אגרנט |
|
14.1 |
0.6 |
ברנזון |
|
23.8 |
0.7 |
הלוי |
|
14.3 |
0 |
ויתקון |
|
22.3 |
0 |
זוסמן |
|
2.9 |
6.9 |
זילברג |
|
7 |
0 |
ח.כהן |
|
14.8 |
0 |
לנדוי |
|
7.2 |
5.8 |
מני |
בדור זה אנו מבחינים במגמת ירידה בשימוש או בהפניה לאזכורים מהמשפט האנגלי. למשפט העברי אין שינוי, עדיין השימוש בו מועט ושופטים מסוימים נוהגים להפנות אליו.
דור שלישי- שנים 1974-1976:
|
אנגלי |
עברי |
שופטים |
|
14 |
2.1 |
ברנזון |
|
7.5 |
0 |
ויתקון |
|
19.8 |
0 |
זוסמן |
|
14.3 |
3.8 |
ח.כהן |
|
21.7 |
0.5 |
י.כהן |
|
8.1 |
0 |
לנדוי |
|
13.4 |
0 |
עציוני |
|
15.4 |
29.2 |
קיסטר |
דור רביעי- שנים 1984-1986:
|
אנגלי |
עברי |
שופטים |
|
4 |
0 |
בייסקי |
|
10.8 |
0 |
בך |
|
12.2 |
0 |
ברק |
|
0.8 |
0 |
חלימה |
|
8.6 |
0 |
ד' לוין |
|
12.6 |
0 |
ש' לוין |
|
8.7 |
0.3 |
נתניהו |
|
6.4 |
0 |
שמגר |
משתי הטבלאות הנ"ל אנו למדים על המשך מגמת הירידה המתונה אך העקבית בשימוש או בהפניה למשפט האנגלי. מגמת הירידה קיימת אצל כלל השופטים ובהתאם לתהליך ההינתקות של המשפט הישראלי מהמשפט האנגלי.
מאידך ההפניות או השימוש באזכורים מהמשפט העברי לא מתפתח והשימוש בו נעשה ע"י שופטים בעלי זיקה למשפט העברי והם מרבים להשתמש בו כדוגמת זילברג או קיסטר.
יש לציין שבית המשפט הישראלי המקומי אשר עוצב במשך הזמן ולא רק מהמשפט האנגלי אלא גם מן המשפט הקונטיננטלי האירופאי והמשפט האמריקאי אשר במשך השנים החלו בתי המשפט ואנשי המשפט להשתמש בדוגמאות ואזכורים מתוכם.
ג. מוצא אזכורים בפסיקה לפי שופט בין השנים 1984-2006 מהמשפט עברי בכל הערכאות
|
מס' אזכורים |
שם השופט |
|
1 |
אברהמי אייל |
|
1 |
אדלר סטפן |
|
23 |
אלון מנחם |
|
1 |
אלופי עדיאל |
|
1 |
אנגלברג- שהם יעל |
|
20 |
אנגלרד יצחק |
|
1 |
בזק יעקב |
|
1 |
ביניש דורית |
|
2 |
גולדברג אליעזר |
|
1 |
גרוניס אשר |
|
1 |
גרוס י' |
|
כ-80 |
דרורי משה |
|
1 |
הכט יפה |
|
21 |
הנדל ניר |
|
12 |
וייצמן צבי |
|
2 |
וינוגרד רם |
|
1 |
ורבנר עפרה |
|
1 |
זילר ורדי |
|
1 |
חיימוביץ טלי |
|
2 |
חשין מישאל |
|
20 |
טירקל יעקב |
|
4 |
טל צבי |
|
2 |
טננבוים אברהם |
|
1 |
טננבוים שמואל |
|
1 |
יהושע מצא |
|
1 |
יעקבי רפאל |
|
1 |
יצחק מילנוב |
|
3 |
לוין דוב |
|
6 |
מינץ דוד |
|
1 |
מלץ יעקב |
|
1 |
מני-גור אירית |
|
1 |
מרכוס פיליפ |
|
8 |
סולברג נעם |
|
1 |
סירוטה שרה |
|
1 |
עדיאל יהונתן |
|
2 |
עמית יצחק |
|
2 |
פדר חנוך |
|
3 |
פילפל דרורה |
|
2 |
פינשטיין הרן |
|
1 |
פלפל י' |
|
2 |
פרוקצ'יה איילה |
|
1 |
פרידלנדר שלמה |
|
1 |
פרידמן פלדמן ריבקה |
|
5 |
פרקש אהרן |
|
1 |
ש' דותן,ר' זוכוביצקי |
|
1 |
קולה אשר |
|
3 |
קליין מנחם |
|
1 |
קסירר אברהם |
|
1 |
רביד משה |
|
1 |
רבינוביץ' עמירם |
|
46 |
רובינשטיין אלייקים |
|
1 |
רוטפלד-האפט כרמלה |
|
1 |
שאול אלוני |
|
1 |
שדיאור שרה |
|
2 |
שטרוזמן אורי |
|
3 |
שטרנליכט נחום |
|
4 |
שטרסברג כהן טובה |
|
1 |
שנלר ישעיהו |
|
5 |
שפירא יוסף |
|
5 |
שפירא רון |
|
1 |
שפסר יעקב |
ישנה כאן הבחנה ברורה של הבדלים בין שופטים שמקורם בהעדפותיהם וברקע הלימודי שלהם בתורה.
7. סיכום
ברובו המכריע נוצר והתפתח השפט העברי בתנאים של חוסר עצמאות מדינית וללא מרכז אחיד- ויש בכך משום הישג יחיד במינו. "האוטונומיה המשפטית היא שעשתה את האומה היהודית בגולה 'מדינה בתוך מדינה' באמת... אוטונומיה זו נבעה מתוך שאיפת האומה לגשם בחייה ת האידאל של ה'תורה' עד קצה הגבול האפשרי. היא נבעה ביחוד מתוך השאיפה לקים את המשפט היהודי, משפט התורה, ולהעמיד עליו סדרי חיים פנימיים. מפני זה היתה האוטונומיה הישנה ביסודה אוטונומיה משפטית"[31]. המשפט העברי היה גם משפטו הלאומי של העם העברי, וכל התפתחותו פרי יצירתו של העם הזה היא (בניגוד לחוק הקאנוני או המוסלמי שנוצר ופותח ע"י מאמינים בני אומות שונות).
ההיסטורה הכללית והמקובלת של המשפט בישראל פוזיטיבית במהותה ופרוגרסיבית, הכוללת שלושה שלבים גולמיים: התקופה העותמנית, התקופה הבריטית והתקופה הישראלית. דרכה האלקטית של מערכת המשפטית במדינה מגלה לכשעצמה את הצורך ביתר תאום פנימי, ברעיונות יסוד משותפים ושרשיות, דברים שימצאו לה על ידי השתלבותה בחשיבה וביצירה המשפטית העברית ההיסטורית תוך שימוש בעקרונות המשפט העברי - צדק ויושר, חסד ואמת.
בעבודה זו חקרנו את הנסיונות הגדולים ורחבים להחדרת משפט העברי שכשלו לפני קום המדינה הן מסקירה כרונולוגית:
מתחילת המאה העשרים – עוד טרם קמה מערכת משפטית מדינתית בארץ - ראינו את הקושי הרב במקומו של "משפט השלום העברי" בישוב הישן בנסיון החסר אופי משפטי מובהק וסמכות אכיפה.
אחרי כן, בימי הקמת המדינה בה היו רצונות מתנגשים, לחצים פוליטיים ובטחוניים, שהקשו על הפיתוח המשפטי. ראינו את המחלוקות של המועצה המשפטית לשבץ חלקים מהמשפט העברי בפקודת סדרי שלטון ומשפט עד לכישלון - פסיביות להחדרתו. לא רק שהמשפט העברי לא שולב במערכת המשפט, אלא נקבעה שיטת משפט ודינים של מדינה זרה ולא את מעוז משפט היהודי, למעט מערכת בד"ר שעליה באופיה וסמכותה.
לאחר הקמת המדינה תיארנו את השימוש המועט של רוב שופטי בית המשפט העליון ובהמשך מצוין השימוש בבתי המשפט בשנים האחרונות בכלל בתי המשפט בארץ. טבלאות הציטוטים של שופטים הבחינו בין כמות איזכורים מהמשפט העברי לפי השופט. הם באו לתאר הם ההבדלים הקיצוניים בין שופטים כאשר חלקם בעלי רקע בלימוד גמרא והכרות עם המשפט העברי.
ניתחנו את השפעת חוק יסודות המשפט אשר אישר ליבא מקורות משפטיים מן המשפט העברי ופתח שימוש בפרשנות, בכללים וחוקים שנשאבו מהמשפט העברי.
המשכנו למצב השורר כיום, בו משולב שאיבת כללים, מונחים, פרשנות ועקרונות מוסר וצדק לתוך שיטת משפט ישראלית מודרנית, חילונית ומתחדשת.
מצוות דאורייתא להקים מערכת משפט, חיה ומתקיימת, באותות וכללים משבעים פני חוכמת התורה. אנו מקווים שהצלחנו לעמוד על תמצות הנסיונות העיקריים והמגונים הממחישים את הכיוון של עוצמת קניין עמינו.
8. ביביליוגרפיה:
[1] א. לחובסקי "משפט עברי ואידיאולוגיה ציונית בארץ ישראל המנדטורית "
ר שמיר "לקס מוריאנדי על מותו של משפט ישראלי " רב תרבותיות במדינה יהודית ודמוקרטית.
[2] ע"י איזנשטנט שמואל – חברת המשפט העברי.
[3] ביניהם משפטנים יהודיים בולטים בא"י כדוגמת : נורמן בנטוביץ – היועץ המשפטי הראון של ממשלת א"י,
גד פרומקין – שופט בית משפט העליון הא"י, מרדכי אליאש – מחשובי עו"ד בארץ.
[4] המשפט והמשפט העברי ושני בתי הוצאה לאור.
[5] רון חריס "הזדמנויות היסטוריות והמצות שבהיסח הדעת : על שילובו של המשפט העברי במשפט הישראלי בראשיתו " שני עברי הגשר : דת ומדינה בראשית דרכה של ישראל.
[6] מ' זילברג, 'לשאלת עריכת קודקס עברי' הפרקליט, ד 1947.
[7] רון חריס "הזדמנויות היסטוריות והמצות שבהיסח הדעת : על שילובו של המשפט העברי במשפט הישראלי בעת הקמת המדינה".
[8] ראיונות עם חיים צדוק ליד ערש המשפט : ספר חיים צדוק.
[9] "התור", תרפ"א, גליונות י"ח, כ"א-כ"ב.
[10] סדרי השלטון והמשפט , תש"ח- 1948 , ע"ר 2 ,תש"ח, תוס' א, א.
[11] חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953.
[12] חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953.
[13] חוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה-1995.
[14] ספר" המשפט העברי בחקיקת הכנסת" ירושלים תשמ"ט. הוצאה לאור במסגרת "ספרית המשפט העברי"
מטעם משרד המשפטים ומורשת ישראל.
[15] סדרת מחקרים וסקירות במשפט העברי, חוברת נה.
[16] החוק לתיקון דיני הראיות (אזהרת עדים וביטול השבועה) התש"ם 1980.
[17] התש"מ 1980.
[18] חוק לתיקון פקודת זכוות יוצרים, תיקן מספר 4 התשמ"א 1981.
[19] התשכ"ה 1965.
[20] חוק להגנת חיית הבר, תשט"ו-1955.
[21] ס"ח התשנ"ב, עמ' 150; תיקון מס' 1 - ס"ח התשנ"ד, עמ' 90.
[22] חוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ח 1998.
[23] (ויקראיט, טז).
[24] התשנ"ח 1998.
[25] עשיית עושר ולא במשפט התשל"ט-1979.
[26] חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התמש"א 1981.
[27] בספרו: השופט במדינה דמוקרטית, 2004, עמ' 290 .
[28] ראה דברים שנאמרו לעניין זה בעת"מ (תל-אביב-יפו) 1298/05 MATEILUMINITA ואח' נ' מדינת ישראל - משרד הפנים ואח' , תק-מח 2005 (2), 755.
[29] חוק לתיקון פקודת סדרי השלטון והמשפט (מס' 14 ) , תשל"ב – 1972 , ס"ח תשל"ב , 51.
[30] י' שחר ר' חריס ומ' גרוס "נהגי הסתמכות של בית משפט העליון – ניתוחים כמותיים" משפטים כו.
[31] קויפמן, גולה ונכר, א' 518, ב' 312.
כניסות: 29448