ראיות מדעיות של טביעת האצבע וד.נ.א במשפט הפלילי

 

Scientific evidence of fingerprint and DNA in criminal law

 

המאמר באדיבות עורך דין אריאל ברגר, שהינו קולגה וחבר במשרדנו, ומסייע מקצועית בתחום עיסוקיו.

תוכן העניינים

 

תוכן העניינים   1

1.                מבוא   2

2.               המצב המשפטי הנוהג לגבי קבילות ומשקל של ראיות מדעיות   3

3. ראיית טביעת האצבע  5

א.              מהי ראיית טביעת האצבע? 5

ב.              המצב המשפטי הנוהג בארצות הברית ובאנגליה לגבי ראיית טביעת אצבע  7

ג.               ראיית טביעת האצבע במשפט הפלילי בישראל  8

4. ראיית  ד.נ.א 12

א.              מהי ראיית ד.נ.א?  12

ב.              המצב המשפטי הנוהג בארצות הברית ובאנגליה לגבי ראיית ד.נ.א   15

ג.               המצב המשפטי הנוהג בישראל לגבי ראיית ד.נ.א במשפט הפלילי והאזרחי 16

ד.              הביקורת סביב פסיקות בתי המשפט בישראל  19

5. ראיות מדעיות במשפט העברי  27

6. אחרית דבר  29

ביבליוגרפיה   30

א.              חקיקה ישראלית  30

ב.              פסיקה ישראלית וזרה  30

ג.               ספרות ישראלית וזרה   31


 

                                    מבוא

מהפכת המידע הפוקדת אותנו מתבטאת בהתפתחויות מדעיות המשאירות את המשפט מאחור.

במאה העשרים חלו גילויים מדעיים מרחיקי לכת אשר יש בהם כדי להשפיע על עולם המשפט.

ההתמודדות עם חידושי המדע הולידו מחלוקות בקרב הקהילייה המשפטית בארץ ובעולם בדבר משקלם וקבילותם של הראיות המדעיות לסוגיהן השונים.

בעבודה זו נסקור את הראיות המדעיות והיחס של עולם המשפט כלפיהם, בדגש על ראיית טביעת האצבע וראיית הד.נ.א אשר הן מהוות כיום הראיות המדעיות המרכזיות אשר משמשות את מערכת אכיפת החוק במשפט הפלילי והאזרחי.

השאלה המרכזית אשר תעמוד לדיון לאורך העבודה היא, האם נכון עושה בית המשפט כאשר הוא נוטה לקבל  בצורה עקבית את ראיית טביעת האצבע וראיית הד.נ.א כראיה יחידה להרשעה ללא כל דרישה לתוספת ראייתית ובהסתמכות מוחלטת ואפילו עיוורת לבדיקות המומחים במעבדות  במשפט הפלילי והאזרחי.

 

המצב המשפטי הנוהג לגבי קבילות ומשקל של ראיות מדעיות

 

לפני כעשר שנים חל שינוי מהפכני במשפט האמריקאי כאשר בית המשפט העליון האמריקאי קבע את הלכת דאוברט,[1] הלכה אשר שינתה את מבחני הקבילות ומשקל הראיה המדעית המוגשת לבית המשפט, עד לפס"ד בעניין דאוברט, ההלכה האמריקאית היתה הלכת FRYE[2] (1922)

שבה נקבע שתזה מדעית קבילה כראיה אם העד המומחה בתחום שכנע את ביהמ"ש שהשיטה שהוא השתמש בה היא שיטה מקובלת ועומדת במבחן ההכרה הכללית של הקהילה המדעית, ברגע שהוא שכנע את ביהמ"ש, בזה הוא למעשה סיים את תפקידו וביהמ"ש לא נכנס לתוך הבדיקה עצמה ולא בודק את המסקנות המשפטיות שנקבעו ע"י המומחה.

גישה זו החזיקה הרבה שנים עד שבשנת 1993 נקבעה הלכת דאוברט שהפכה את הלכת FRYE בת ה-70 שנה וחוללה שינוי בחשיבה האמריקאית בנושאי קבילות, משקל ומהימנות של ראיות מדעיות במשפט בכך שקבעה כי על ביהמ"ש להיכנס לבירור איך נעשתה הבדיקה ועל מה הושתתו מסקנותיה ויותר ביהמ"ש אינו עומד כצופה מבחוץ הבודק את עמדת הקהילייה המדעית לגבי הראיה המדעית ומחובתו של ביהמ"ש לבחון את הדברים ע"פ מבחנים משפטיים עצמאיים ולשם כך נקבעה רשימה של ארבע אמות מידה לקבילות תזה או שיטה מדעית מקצועית כדלקמן[3]:

 

א - האם התיאוריה או התיזה המדעית נבדקה באופן מדעי והאם ניתן להפריכה.

ב - האם התיזה המדעית עמדה בביקורת עמיתים ופרסום מדעי.

ג - מידת יציבות המחקר עליו מושתתת התיזה ומידת ההסתברות לטעות.

ד - ההכרה הכללית של התזה המדעית בקרב הקהילייה המדעית העוסקת בנושא.

 

הלכת דאוברט אמנם הקלה בדרישות קבילות הראיה המדעית בכך שקבעה שתיזה או שיטה מדעית תורשה לבוא בפתחו של בית המשפט אם תוכחנה אמינות יסודותיה וכן אם יובאו נקודות התורפה שלה לבדיקה.

 אך הלכת דאוברט החמירה במבחנים הפנימיים של משקל ומהימנות הראיה המדעית ע"י הטלת תפקיד על בית המשפט להיות מעין "שומר הסף" על הערכאה הדיונית, אין זה אומר כי על בית

 

המשפט להפוך למדען חובב אך עליו להשתמש בכושר ביקורת מדעי ע"פ אמות המידה דלעיל ולהחליט האם העדות המדעית קבילה וניתן להביאה בפני חבר המושבעים, שיקול הדעת של                  

הערכאה הדיונית כשומר הסף לקבילות ראיות מדעיות הורחב לכל שלב של עדות המומחה לרבות בחינת העובדות עליהן הסתמך, שיטות המחקר אותן בחר וניתוח הקשר בין העובדות והמסקנות בחוות הדעת.

הלכת דאוברט המורחבת לא נקלטה בדין הישראלי במתכונת האמריקאית אך למרות זאת מצאנו היזדקקות למבחנים של הלכת דאוברט במספר פסקי דין הן בתחום הפלילי והן בתחום האזרחי וניתן לומר שהקביעה כי צריך קריטריונים ברורים ומוגדרים להוכחת ראיות מדעיות אומצה הלכה למעשה בדין הישראלי הן במשפט הפלילי והן במשפט האזרחי, כפי שניתן לראות להלן:

 

  • בפס"ד לוי, בחן כב' השופט סטרשנוב את מהימנותו המדעית של מכשיר הממל"ז (מכשיר מד מהירות לייזר) ואף שלא ציין זאת, הבחינה נעשתה הלכה למעשה על פי מבחני הלכת דאוברט. בית המשפט הפך את הזיכוי בבית משפט לתעבורה להרשעה בערעור לאחר שמצא שהמכשיר אמין מבחינה מדעית ובקובעו כי ההלכה שנהגה בעבר ולפיה, תנאי מוקדם לאמינותה של הראיה המדעית הינו שהראיה זכתה ל"הכרה כללית" של הקהילייה המדעית עברה חלפה לה מן העולם[4].
  • בפס"ד מיכאלי בחן בית המשפט את שאלת הקשר הסיבתי בין חשיפת המנוח לחומרים רעילים במפעל במהלך עבודתו, ומחלת ניוון שרירים בה לקה 7 שנים לאחר תחילת עבודתו ושממנה נפטר כעבור 3 שנים. בית המשפט קבע כי הקשר הסיבתי בין החשיפה לחומרים הרעילים והמחלה הוכח תוך שהוא בוחן את הראיות המדעיות (חוות דעת המומחים) על פי מבחני הלכת דאוברט המורחבת בעיקר את מהימנות הבסיס המדעי שעמד מאחורי מסקנותיהם של  המומחים אשר הגישו חוות דעת מטעם התביעה[5].

 

לסיכום ניתן לומר שבית המשפט האמריקאי יוצא מגישתו השמרנית והפשוטה אשר מקבלת את דעת המומחין ללא עוררין, אלא חוקר ובודק לעומקם של דברים את הראיות המדעיות המובאות לפניו.בית המשפט בישראל לא קיבל באופן רשמי את הלכת דאוברט, אך בפועל עושה בה שימוש לא מעט.

כעת נתחיל לדון בהרחבה בשתי הראיות המדעיות המרכזיות:ראיית טביעת האצבע וראיית הד.נ.א .

 

ראיית טביעת האצבע במשפט הפלילי

מהי ראיית טביעת האצבע?

שטח פני העור של האדם בקצות האצבעות, בכף היד ובכף הרגל אינו חלק.

 צורות אלו מתהוות בעובר כבר בשליש השני של ההיריון ונשארות קבועות עמו כל חייו עד להתפוררותו של העור לאחר המוות. טביעות אצבעותיו של אדם אינן משתנות מיום לידתו ועד יום מותו.

כל טביעת אצבע היא ייחודית לאותו אדם - אפילו לתאומים זהים יש טביעות אצבע שונות.

טביעת האצבעות היא כרטיס הביקור המדויק ביותר שהאדם נושא והוא מותיר אותה בכל אשר הוא יגע. מרקמי העור בכפות הידיים מפרישים חומר שומני, אשר בבדיקה מיוחדת ניתן לזהות את מקורם. על תופעה ייחודית זו של טביעת אצבעות באו דברי חכמים במשנה:

 ''להגיד גדולתו של הקב''ה שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד כולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקב''ה טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחברו[6]" .

תצלומים והשוואת כתבי יד וחתימות, ניתנות לזיוף, ועם התקדמות הטכנולוגיה כך משתכללות אפשריות הזיוף. לעומת כל אלה, טביעות אצבעות של אדם נשארות זהות, ואינן ניתנות לחיקוי.

העובדה שלכל אדם תבנית עור ייחודית שימשה, במאה האחרונה, אמצעי לזיהוי במיוחד בידי הרשויות האחראיות על אכיפת החוק.

המשטרה חייבת לזהות שנים-עשר אלמנטים זהים או לפחות שמונה על מנת שיהיו קבילים בבית המשפט. ברוב המקרים הטביעות אינן נראות לעין ואז ניתן לחשוף אותן באמצעות שימוש באבקה או אמצעים כימיים שונים.

ברוב המשטרות בעולם נמצא מאגר טביעות אצבע של אנשים שנעצרו בגין עבירות מסוימות, כדי לזרז את זיהוים במקרה של פשע עתידי. מאגר המידע של ה-FBI, ה-IAFIS (ראשי תיבות באנגלית של Integrated Automated Fingerprint Identification System) הוא מאגר טביעות האצבע הגדול בעולם, ומכיל למעלה מ-47 מיליון דגימות של טביעות אצבע. המאגר הממוחשב של משטרת ישראל , AFIS, מכיל כחצי מיליון דגימות, ומשמש בנוסף גם לזיהוי קורבנות אסון.

במהלך המאה העשרים נהגו לייחס אמינות רבה לראיית טביעת האצבע בעולם המדעי והמשפטי[7].

בשנים האחרונות החלו החוקרים לערער את אמינותה של הבדיקה בכך שטענו כי ייתכנו בה שגיאות חיוביות[8], ומתחו ביקורת על כך שבתי המשפט מאפשרים  הרשעה בפלילים על סמך ראיה יחידה זו  מהסיבות הבאות:

א.    מחקרים שהתקיימו בארצות הברית ל-156 מומחים פורנזיים, גילו כי רק 68 מומחים זיהו נכונה את כל שבע טביעות האצבע שנכללו במבחן[9].

ב.     מחקר אחר שהתפרסם בשנת 2002, הראה כי אף על פי שלכל אדם ישנה טביעת אצבע ייחודית משלו, אנשים שונים חולקים נקודות משותפות בטביעות אצבעותיהם.

ג.      לרוב הדגימות אשר נלקחות מזירת הפשע איכותם ירודה מאד, ולכן אפשרות הדיוק בזיהוי יורדת מאד.

ד.     טעם נוסף לפקפוק באיכותה של טביעת האצבע באשר להרשעה יחידה בפלילים, היא העובדה שמלאכת הזיהוי נעשית על ידי מומחים אשר הם בני אנוש אשר חשופים לטעויות[10].

מקרה אשר ממחיש את אפשרות השגיאה אירע בשנת 2004, במסגרת חקירה של אירועי טרור רבים בספרד, מצאה המשטרה המקומית טביעת אצבע על תיק שקשור לאירוע.

המשטרה הספרדית בסיוע ה-FBI האמריקאי אשר סרק את מאגר טביעות האצבע שלו, מצא בבדיקה כי נמצאת התאמה של הטביעות ממקום האירוע לעשרים חשודים.

לאחר בדיקה מעמיקה יותר של שלושה מומחים נוספים, הגיעה המשטרה אל עורך דין בשם ברנדון מייפילד כאדם אשר יש לייחס את זיהוי טביעות האצבע כלפיו, בצו המעצר נכתב כי הזיהוי הוא במאת האחוזים[11].

את התוצאה אישר מומחה נוסף אשר מונה על ידי בית המשפט לבדיקת ההתאמה, והוא גם כן אישר את הממצאים. לאחר כשבועיים נעצר אדם נוסף אשר טביעות האצבע שלו הותאמו לאלו שנמצאו על התיק, והתברר שכל הזיהוי של מייפילד היה בעצם שגיאה והוא חף מפשע. כל הממצאים הללו מעוררים את השאלה ביחס למשקל אשר צריך להינתן לראיית טביעת האצבע במשפט הפלילי ובמשפט האזרחי.

 

המצב המשפטי הנוהג בארצות הברית ובאנגליה לגבי ראיית  טביעת האצבע

לאורך השנים ניתן לומר כי ההתייחסות של בתי המשפט בארצות הברית לגבי ראיית טביעת האצבע מקביל להתייחסות בישראל, כלומר זו נחשבת ראיה נסיבתית אשר עשויה לשמש ראייה יחידה להרשעה, במידה וטביעות האצבע נלקחו מזירת הפשע בזמן האירוע[12].

בשנים האחרונות לאור המחקרים המדעיים החדישים אשר מעלים יותר למודעות את האפשרות של שגיאה בטביעת אצבע ישנה מגמה להפחית מהמשקל של הראייה[13], הדבר בא לידי ביטוי גם בטיעוני הגנה נגד ראיות אלו בבתי המשפט[14].

 

בתי המשפט באנגליה וכן המחוקק האנגלי מתייחסים לראיית טביעת האצבע באמינות כמעט מוחלטת. המחוקק האנגלי היה כה משוכנע בענין זה של זהות טביעות אצבעות שהכניס ל- Criminal Justice Act משנת 1948 סעיף מיוחד, סעיף 39, המאפשר להוכיח הרשעות קודמות על-ידי טביעות אצבעותיו של הנאשם הזהות לטביעות אצבעות שמסר בזמנו במשטרה.

המלומד קרוס מצביע על כך כי באנגליה לא פעם אושרו הרשעות שבהן זיהוי הנאשמים היה מבוסס על טביעת אצבעות בלבד[15].

 

ראיית טביעת האצבע במשפט הפלילי בישראל

במשפט הפלילי הישראלי ראיית טביעת האצבע זוכה לאמינות רבה בפסקי הדין, עד כדי כך שהיא יכולה לעמוד כראיה יחידה להרשעה.

נקבע בפסיקה כי די בקיומן של 12 נקודות זהות שנקבעו על ידי מומחה לדבר, בין הטביעות שנמצאו במקום העבירה לבין טביעות אצבעותיו של החשוד כדי ללמד חד משמעית על זהות מוחלטת של שתי הטביעות.

דין טביעת אצבעות כף הרגל כדין טביעת אצבעות כף היד להבדיל מטביעת תבנית כף הרגל שדינה כדין טביעת סוליה אשר יש לה דין אחר[16]

ראיית טביעת האצבע הינה ראיה נסיבתית, הכוח של ראיה נסיבתית עשוי להיות מכריע במשפט הפלילי, במידה והמסקנה ההגיונית היחידה המתבקשת מתוך הראיה הנסיבתית היא אשמתו של הנאשם הוא יואשם בפלילים בישראל[17].

"הלכה פסוקה היא כי די במציאת טביעת אצבע של נאשם, בהעדר הסבר הגיוני מטעמו, כדי להרשיעו בביצוע עבירה שבוצעה באותו מקום או באמצעות החפץ שעליו נמצאה טביעת האצבע[18]".

במילים אחרות משנמצא כי אין לנאשם הסבר סביר בנוגע להימצאות טביעת האצבע , המסקנה היא שהטביעה נעשתה בזמן הפשע , והדרישה של אשם מעבר לספק סביר מתקיימת כלפי הנאשם[19].

 

בית המשפט על פי רוב  כלל אינו מעלה אפשרות של ספק בנכונותה של ראיה מדעית זו, אלא מקבל את הזיהוי כמובן מאליו וכל השאלה היא בדרך כלל האם החשוד יוכל לספק הסבר סביר ואמין אשר יבהיר לבית המשפט כי החשוד לא קשור בוודאות לעבירה כפי שנראה להלן[20].

דוגמה מדהימה לכך היא בפרשת קריזבסקי  אשר נידונה בבית המשפט המחוזי, באותה פרשה החשוד הואשם בניסיון לשוד בנסיבות מחמירות[21], האישום התבסס בעיקר על טביעת זרת שנמצאה על קסדה של אופנוע. החשוד אותר באמצעות מאגר הנתונים של המשטרה.

הנאשם טען להגנתו כי: "אין לי קסדה, אין לי אופנוע... לא החזקתי קסדה של אופנוע... לא הייתה ברשותי באיזה שהוא שלב קסדה של אופנוע ... גם לא מישהו מהחברים שלי מחזיק בקסדה של אופנוע... גם לא מישהו נתן לי לשמור עבורו קסדה של אופנוע ... בחיים לא נתן לי מישהו בעבר להחזיק קסדת אופנוע ולא החזקתי בעבר קסדה של אופנוע[22]".

הנאשם במקרה זה הכחיש את האשמה המיוחסת לו, וללא הסבר הגיוני להימצאות טביעת האצבע על הקסדה הוא הואשם בעבירה של ניסיון לשוד. השופט כלל לא העלה אפשרות של שגיאה בטביעות האצבע עצמה.

 

דוגמה למקרה שבו בית המשפט קיבל את הסברו של החשוד להימצאות טביעת האצבע שלו היא בפס"ד למברטו שם החשוד הורשע בבית המשפט המחוזי בפריצה לדירה על סמך טביעות אצבע שלו שנמצאו על מגירה בדירה.

הנאשם זוכה בבית המשפט העליון עקב טענתו הבלתי מוכחשת כי טביעות האצבע שלו נמצאו  בדירה מהסיבה כי הוא נהג לפעמים להביא סחורה לבית זה, הסבר זה סיפק את בית המשפט בתור הסבר סביר[23]

 

בית המשפט כאשר הוא מאבחן בין ראיית טביעת האצבע לבין ראיה של עדות רגילה מקצין ואומר כי:" הזיהוי באמצעות טביעת האצבעות, כאשר המומחה לדבר מגיע למסקנה החלטית כי הטביעה הינה אכן טביעתו של הנאשם הנוגע בדבר , הינו אמין ומשכנע יותר מעדותו של עד הראיה המצוי, אשר לגביו הסיכוי שעדותו מוטעית או כוזבת הינו גבוה יותר[24]".

אולם מדגיש בית המשפט כי אין להתעלם מיתרונו של עד הראיה אשר יש ביכולתו למסור פרטים נוספים בדבר נסיבות הימצאותו של החשוד במקום, כגון: מועד הנוכחות, אופן התנהגותו של האדם במקום והחברה בה נמצא.

בית המשפט דן בשאלה מה יהיה הדין במקרה שבו קיימת טביעת אצבע והחשוד מספק הסבר סביר לחפותו, אך העד אינו עושה רושם אמין על בית המשפט, האם נוכל להרשיעו על סמך טביעות האצבע?

בבית המשפט נחלקו  הדעות בנוגע לשאלה זו כאשר השופט  לנדוי טוען  שבמידה ועולה  בידי הנאשם לספק הסבר סביר להימצאותה של טביעת האצבע במקום האירוע, אין די בהתרשמות כללית לא חיובית של בית המשפט מגרסתו, ואין אפשרות להרשיעו על סמך הממצאים.

השופט לנדוי מנמק זאת בהסבר הבא:"רושם בלתי חיובי שעושה נאשם מעל דוכן העדים הינו בעל חשיבות, כאשר מצליחה התביעה להניח תשתית עובדתית להרשעתו, המבוססת על הוכחות לכאורה מספיקות נגדו.

אולם כאשר האפקט של הראיה היחידה המוגשת נגד הנאשם מנוטרל, למעשה על ידי הסברו הסביר של הלה, אזי אין ההתרשמות השלילית מהנאשם יכולה לבוא במקום ההוכחות הפוזיטיביות הדרושות למתן פסק דין מרשיע...

אם משתכנע בית-המשפט, שגרסת הנאשם היא לא רק סבירה אלא גם אמינה ונכונה, כי אז בוודאי יזכה את הנאשם ללא היסוס, ושאלת הזיכוי מפאת הספק או מחוסר ראיות מספיקות בלבד לא התעורר כלל. אולם דעתי היא, כי כאשר הימצאות טביעת האצבע היא הראיה היחידה נגד הנאשם, והוא נותן לכך הסבר סביר , אזי יש לזכותו, גם אם בית המשפט לא יוכל לקבוע, כי הסברו הוא נכון ואמין[25].

השופט לנדוי  אומר שהנטל אשר מוטל על התביעה הוא להפריך את גרסתו של הנאשם, כדי שיוכלו להשתמש בטביעות האצבע על מנת להרשיעו.

מאידך השופט בייסקי טוען שכדי שחשוד  יפריך את החשדות נגדו צריך להביא בפני בית המשפט הסבר סביר ואמין. השופט בייסקי טוען כי האמינות מושפעת מהסבירות אך הן אינן תמיד הולכות יחד, משום שניתן לבדות מהלב הסבר סביר שאיננו אמין.

בפס"ד נחום השופט ברק קבע באופן ברור כי הסברו של הנאשם חייב להיות אמין כדי שהנאשם יוכל לערער את ראיית טביעת האצבע כנגדו, ואם לדעת בית המשפט הסברו סביר אך אינו אמין רשאי בית המשפט להרשיעו על סמך הראיה[26].

הסבר "כבוש" עשוי לערער את אמינות ההסבר אלא אם כן ניתן טעם מדוע נמנע החשוד לספק את ההסבר[27].

 

ישנו הבדל אשר מופיע בפסיקה בין טביעות אצבע של חשוד על חפץ נייח לעומת חפץ נייד.

בפס"ד אלקריפ קבע השופט טירקל כי: "במקרה של חפץ נייח ניתן לומר בוודאות גבוהה יותר כי הטביעה שנתגלתה מלמדת על הימצאותו של הנאשם במקום, ולפיכך קשור הוא באירוע הפלילי. לעומת זאת כאשר מדובר בחפץ נייד, שיכול לעבור בקלות מייד ליד וממקום למקום, קיימת אפשרות סבירה שהחפץ נושא טביעת אצבעות של אדם שאינו מעורב, וכי החפץ הגיע בדרך כלשהיא למקום שבו הוא נמצא[28] ".

 

בפסיקה נקבע הכלל כי: "כוחן הראייתי של טביעות האצבעות נעוץ בהמצאותן ולא בהעדרן[29]." כלומר נניח כי  התביעה מצאה ראיות אשר קושרות את החשוד לעבירה ולאחר חיפוש לא נמצאו טביעות אצבע של החשוד במקום, אין בכך כדי לערער את ראיות התביעה.

 

המלומד אהרון ארנון מסכם את יחס המשפט הישראלי לראיית טביעת האצבע בדברים הבאים:

"כאשר מומחה לדבר מחווה דעתו, כי טביעת האצבע שנמצאה במקום העבירה, זהה לזו

של הנאשם, זוהי ראיה נסיבתית חזקה, הואיל ובתי המשפט מפעילים את ידיעתם

השיפוטית, שאין שני בני אדם בעלי טביעת אצבעות זהה.

ראיה יחידה כזו די בה כדי להרשיע, ובלבד שבית המשפט נהג בה בזהירות. על בית המשפט להשתכנע שטביעת האצבע נוצרה הן במקום המעשה והן בשעת המעשה. נתן הנאשם הסבר סביר למציאת טביעת אצבעותיו במקום העבירה, היינו הסבר המתיישב עם חפותו, הרי ערער בכך את גרסת התביעה. אך אין די שהנאשם יצביע על אפשרות תיאורטית גרידא"[30].

 

ביקורת פסיקה

אין ספק כי יש לתת משקל משמעותי לראיית טביעת האצבע, אך נראה כי המצב המקובל כיום שהתביעה יכולה להביא את טביעות האצבע ובכך בלבד להרשיע הוא מצב בלתי נסבל מבחינת האמת, בייחוד לאור הבדיקות האחרונות אשר מראות כי יש אפשרות לא קטנה של שגיאות.

הצעתנו היא לקבל את הראיה כראיה יחידה  רק אם תוספת ראייתית.

 

 

ראיות  ד.נ.א

 

מהי ראיית ד.נ.א?

 

ד.נ.א הוא מולקולת ענק הנמצאת במרבית תאי הגוף בתצורה זהה (למעט תאי המין)

הד.נ.א האנושי ארוז בכ-46 כרומוזומים הכוללים 22 זוגות ואת שני כרומוזומי המין

הכוללת 23 זוגות של כרומוזומים והוא משמש כבסיס לתבנית הגנטית של האדם.

הוא בנוי משלד קבוע של סוכר וזרחן שאליו מחוברים ארבע אבני יסוד(בסיסים) שנקראים אדנין(A), גואנין(G), ציטוזין(C) וטימין(T) ומסומנים בקיצור AGCT.

הד.נ.א של האדם או הגנום האנושי בשמו האחר הוא בגודל של כ-3 מיליארד בסיסים.

 

אחת הדרכים להציג את הד.נ.א היא להשוותו לאנציקלופדיה בת 3 מיליארד אותיות הכתובה בעזרת ארבע אותיות שונותA.G.C.T)) ברצף מסוים, רצף זה מחולק למקטעים שונים

(גנים) הקובעים את תכונות אדם, בעוד מיקומם של הגנים ברצף משותף למין האנושי, הרי הסידור המרחבי  של האותיות בתוך כל גן הוא שמעניק לגן הספציפי ובכך לאדם הנושא אותו את ייחודיותו. מכיוון שהנחת המוצא האכסיומטית היא כי רצף האותיות שונה ביו פרטים (מלבד תאומים זהים) נמצא כי כל פרט נושא גרסה ייחודית של אותה אנציקלופדיה[31].

 

בשנת 1985 גילה פרופ' אליק ג'יפריס, מאונברסיטת לסטר באנגליה אתרים ייחודיים בד.נ.א האנושי המתאפיינים בשונות גבוהה ואשר בעזרתם ניתן לאפיין כל פרט באופן ייחודי, לאור גילוי זה טבע פרופ' ג'יפריס את המונח "טביעת אצבעות של ד.נ.א" ומונח זה נהפך לשגור ונפוץ בבתי המשפט בארץ ובעולם.

 

פרופיל הד.נ.א יכול לקשור גם בין זירות פשע אחדות כשהמבצע אינו ידוע או שעדיין לא נתפס חשוד בביצוע הפשע, עד כדי תיאור המבוקש לא על סמך שמו או תיאורו החיצוני, אלא על סמך הפרופיל הגנטי שלו, מאגר ארצי של נתוני ד.נ.א מאפשר השוואה בין זירות עבירה נחקרות ובין מאגר החשודים, יתרונו הרב של הד.נ.א בסיוע לזיהוי הפלילי נובע מן העובדות הבאות, פרופיל הד.נ.א של הפרט אינו משתנה כל ימי חייו והוא זהה בכל רקמות הגוף והוא מתקיים שנים רבות.

 

באופו עקרוני, בדיקת ד.נ.א משמעה השוואת רצף האותיות בשתי גרסאות האנציקלופדיה:

הגרסה שנלקחה מזירת הפשע לזו שנלקח מן החשוד, השוואה זו בודקת את רצף האותיות בשני המקורות, בגלל גודל האנציקלופדיה אין זה מעשי לבחון את כולה ולכן הפתרון לקושי זה הוא השוואה בין מדגם קטן מתוך הגנום משני המקורות והשוואתו, ההנחה העומדת בבסיס גישה זו היא שאם יש זהות בין המדגמים הרי שיש סבירות גבוהה שיש זהות ברצף כולו בהתקיים תנאים סטטיסטיים מסוימים, לעומת זאת אם אין זהות בין המדגמים אזי יש שוני בין הרצפים.

 השוואה בין הפרופיל הגנטי של שני פרטים, פירושה השוואת הגדלים של מקטעי הסמנים הגנטיים בהתאמה, (סמן הינו קטע של ד.נ.א שנמצא במיקום מסוים על כרומוזום והוא שונה מאדם לאדם ומשתמשים בו כנקודת מוצא לגילוי גנים)

 לדוגמא: אם בודקים את הד.נ.א של רקמה ביולוגית שנמצאת בזירת העבירה (דם, רוק, שיער, עור, זרע וכדו') בהשוואה לד.נ.א של החשוד בששה אתרים, אם יש זהות במספר הבסיסים בכל ששת הסמנים של הד.נ.א שנמצא בזירה לבין הד.נ.א של החשוד, אזי המסקנה היא שמדובר בגרסאות זהות, כלומר, הבדיקה בפועל היא בהשוואה ברמת הגודל של כמה מקטעים בני כמה מאות בסיסים והמסקנות הנגזרות מתייחסות לרמת הרצף של כמה מיליארדי בסיסים.

 

ישנן כמה שיטות מוכרות להפקת הד.נ.א שיטת ה[32]PCR – היא השיטה הרווחת יותר במעבדות לזיהוי פלילי, בשיטה זו משכפלים את מקטעי הד.נ.א ויוצרים מהם עותקים רבים, מדובר בשכפול סלקטיבי של האתר המסוים שנבחר והתוצר הוא מספר רב של עותקים של מקטע הד.נ.א המסוים, קביעת פרופילי הד.נ.א לא נעשית ע"פ מקטעי הד.נ.א המקוריים אלא על יסוד התוצרים המשוכפלים, השלב הבא הוא קבלת הפרופיל הגנטי של הסמן, כלומר קביעת האללים (המופעים השונים באותו סמן) של הסמנים השונים ע"פ גודלם, בשלב הזה איש המעבדה מגדיר את הפרופיל הגנטי של הדגימות הספציפיות שבדק במונחים של אללים מוגדרים אשר זהותם מוכרת ומקובלת ע"י הקהילייה המדעית והמשפטית, את התוצאות של הניתוח מרכזים בטבלה מסכמת המפרטת את האללים של כל סמן בכל אחת מהדוגמאות הנבדקות.

אם התוצאות בטבלה מורות על שוני בין הפרופיל הגנטי של הדוגמאות מהזירה לבין הפרופיל הגנטי של החשוד אזי זאת בדרך כלל תוצאה חד משמעית שאינה מבוטאת במונחים הסתברותיים.

אם התוצאות מורות על זהות בין הפרופיל הגנטי של הממצאים מהזירה לבין זה של החשוד קיימות למעשה שתי אפשרויות:

א-    הד.נ.א שהופק מהמוצג בזירה מקורו בחשוד, בעל הפרופיל הגנטי הזהה.

ב-     הזהות בפרופיל הגנטי אקראית, אולם אין זהות בכל הרצף, מקורו של הד.נ.א מהמוצג בזירה אינו בחשוד למרות היותו בעל פרופיל גנטי זהה.

 

הטבלה המסכמת מועברת לסטטיסטיקאי אשר קובע ערכים הסתברותיים לשתי האפשרויות, לכל אלל של כל סמן יש סיכוי להופיע באופן אקראי ע"פ שכיחותו באוכלוסייה אליה משתייך הנבדק כי אוכלוסיות אתניות שונות נבדלות בשכיחויות האללים של הסמנים, לפיכך הסטטיסטיקאי עושה שימוש בנתונים שנמצאים בטבלאות שכיחויות האללים של האוכלוסיות השונות ויש חשיבות רבה לשימוש בטבלה המתאימה לצורך חישוב ההסתברות של בדיקה נתונה.

שימוש בטבלאות לא מתאימות עלול להטות את התוצאות בחישוב הסיכוי לנשיאת פרופיל גנטי מסוים באופן אקראי.

לאחר קביעה סופית של הערכים ההסתברותיים, הם נמסרים לביהמ"ש בצירוף חוות דעתו של הסטטיסטיקאי וביהמ"ש אמור להכריע ע"פ משקלה הראייתי של בדיקת הד.נ.א ועל כך נרחיב בפירוט רב בהמשך העבודה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

המצב המשפטי הנוהג בארה"ב ובאנגליה לגבי ראיית ד.נ.א

 

 בארה"ב יש משקל רב לד.נ.א כראייה יחידה והשימוש בה מבוסס על הנחות היסוד הבאות.

 

א-   רצף הד.נ.א בין 3 מיליארד האותיות ייחודי לכל פרט באוכלוסייה האנושית .

ב-    אין שני בני אדם (מלבד תאומים זהים) בעלי זהות מלאה ברצף הד.נ.א

ג-    אם כל רצף הד.נ.א משתי דגימות ביולוגיות זהה אזי מקור שתי הדגימות באותו פרט.

 

הנחות יסוד אלו מקובלות ע"י הקהילה המדעית בארה"ב ולכן אין כל מקום למחלוקת בארה"ב על האפשרות לזיהוי חד משמעי של חשוד בפלילים על סמך רצף הד.נ.א שלו כראיה יחידה כמו במקרה של Drayl Mack[33] בו אדם הוצא להורג על סמך ראיית ד.נ.א כראייה יחידה שהושגה ע"י סריקת מאגר.

 

אמנם כפועל יוצא של הלכת דאוברט ישנה החמרה במבחנים הפנימיים של משקל ומהימנות הראיה ולכן ראיית ד.נ.א  בארה"ב תהיה קבילה במשפט אך ורק אם עמדה בכללים מחייבים מוגדרים ע"פ הדו"ח שלNRC[34] המעודכן לשנת 1996 לבדיקות ד.נ.א הכוללים התייחסות להכשרת המעבדות, הציוד והאנשים, שיטות העבודה, ניתוח התוצאות, אמצעי הפיקוח ובקרת האיכות.

בית המשפט האמריקאי בוחן ובודק ע"פ הכללים הקבועים הנוהגים בארה"ב את כשירות המעבדות מהן הופק הד.נ.א, כשירות הציוד והאנשים, שיטות המחקר, תקינות הסקת המסקנות, אמצעי הפיקוח ובקרת האיכות ולאחר שבדק זאת בית המשפט רשאי לדחות קבילות חוות דעת של ראית ד.נ.א אם מצא כי היא לא עומדת במבחני הקבילות הנ"ל.

 

בנוסף, בארה"ב התחדדה ההבנה של סכנת ההרשעה ע"פ ראייה יחידה לאחר "פרוייקט החפות" שהחל בשנת 1992 כקליניקה משפטית בבי"ס למשפטים בישיבה יוניברסיטי בהנהגתם של פרופסור בארי שק ופיטר נויפלד, בפרוייקט זה לקחו על עצמם סטודנטים למשפטים משימה לבחון תיקים שונים בהם זעקו אסירים מורשעים לחפותם ע"י בדיקות ד.נ.א שלא ניתן היה לבצעם בזמן ניהול התיקים שהתנהלו לפני המצאת בדיקות הד.נ.א בשנת 1985, התוצאה היתה מדהימה 182 אסירים זוכו, שוחררו ממאסרים ארוכים וחלקם אף ניצלו מעונש מוות. חלק מהאסירים שזוכו הורשעו ע"פ ראייה יחידה וזה חידד את ההבנה שגם אם מרשיעים על סמך ראיית ד.נ.א יחידה צריך לבדוק היטב את אמינותה ע"פ כללים קבועים ומוגדרים בחוק.

 

המצב באנגליה הוא שניתן להרשיע על סמך ראיית ד.נ.א יחידה כמו במקרה של [35]אדמס משנת 1996 בו ראיית ד.נ.א הספיקה להרשיע נאשם באונס על אף שהקורבן לא זיהה אותו ולא הופרך האליבי שלו.

 

 

המצב המשפטי הנוהג בישראל לגבי ראיית ד.נ.א במשפט הפלילי והאזרחי.

 

הלכת דאוברט המורחבת לא נקלטה בדין הישראלי במתכונת האמריקאית אך למרות זאת מצאנו היזדקקות למבחנים של הלכת דאוברט במספר פסקי דין הן בתחום הפלילי והן בתחום האזרחי וניתן לומר שהקביעה כי צריך קריטריונים ברורים ומוגדרים להוכחת ראיות ד.נ.א אומצה הלכה למעשה בדין הישראלי הן במשפט הפלילי והן במשפט האזרחי, ומן הכלל אל הפרט:

 

במשפט הפלילי - נקבעה הלכה חדשה בפרשת מוראד אבו חמאד[36] שעל פיה ניתן להרשיע אדם בהליכים פליליים על סמך ראיית ד.נ.א כראיה יחידה וכי משקלה של ראיה זו זהה למשקלה של ראיית טביעת האצבע, בעקבות אימוץ הלכת דאוברט הלכה למעשה נקבע כי זוהי ראיה קבילה ובלבד שמבחינה עקרונית הינה עומדת בשני תנאים:

א- ניתן לבחון את השיטה בה הושגה הראיה ולהפריכה בכל עת.

ב- הבדיקה הקונקרטית להשגת הראיה נערכה ע"פ הכללים המקובלים והניבה תוצאה אמינה.

 עוד נקבע כי כאשר בדיקת ד.נ.א מלמדת על התאמה בשכיחות מסויימת, יש בכך משום ראייה המאפשרת זיהויו של אדם אף שיש אפשרות סטטיסטית קלושה לכך שאדם אחר עשה את העבירה, כי אין באפשרות קלושה זו כדי להקים ספק סביר בדבר אשמתו של הנאשם שנמצא התאמת ד.נ.א בינו לבין הד.נ.א בזירת הפשע ועל כך אמר השופט חשין בפס"ד "מוראד אבו חמאד"

"כי גם אם יש בני אדם נוספים בעלי תכונות דומות של ד.נ.א, הרי יש צורך  להניח כי אותו "כפיל גנטי" היה בישראל ודומה כי הוספת נתון זה תעלה אותנו למספרים אסטרונומיים בסדר בלתי נתפס לחלוטין, אכן, ההסתברות כי היה כפיל במקום האינוס היא כה קלושה עד שאין לתת עליה את הדעת, נזכור נא אל נשכח, כי להרשעתו של אדם נדרשים אנו להוכחה שלמעלה מספק סביר, למעלה מספק סביר ולא למעלה מצל צילו של כל ספק שהוא"[37]

 

בהתייחסותם של מספר שופטים לכובד משקלה של ראיית ד.נ.א ניתן לראות מגמה מרחיבה לחשיבותה כראיה יחידאית בעלת משקל רב להרשעה במשפט הפלילי ומן הכלל אל הפרט:

 

השופט מ' חשין התייחס לכך בפס"ד "מוראד אבו חמאד"

"בסוף כל הסופות, בדיקת הד.נ.א אינה כה שונה מזיהויו של עבריין על פי מראהו וככל ששונה היא – נעלה היא על זיהוי בידי אדם ולו משום שזיהוי בידי אדם עשוי להיות שגוי או אף שלא בתום לב. בדיקת ד.נ.א משולה לזיהוי בידי המדע המקובל, ועם כל אי הנוחות הנלווית לזיהוי מעין זה – זיהוי שהוא כאילו "בלתי נשלט" – זיהוי בידי המדע אינו נופל מזיהוי בידי אדם"[38].

כמו כן אמר השופט חשין בפס"ד מוראד אבו חמאד.

"נוכל איפוא לקבוע ללא כל היסוס – כי בדיקת הד.נ.א ראיה קבילה וראויה היא ובית המשפט יכול ורשאי לראותה כראיה מהימנה בלא לבדוק מחדש בכל פעם את עיקר השיטה המדעית"[39]

השופט הנדל מביהמ"ש המחוזי בב"ש התייחס לכך בפס"ד בעניין כהן[40]

"ראיית הד.נ.א הינה ראייה מסוג אחר, נראה לי כי לא יהא זה מוגזם לומר כי הפוטנציאל של ראיית ד.נ.א הינו עצום ביותר, ייתכן מאוד כי ראייה זו עשויה לשנות את פני הראיות בדורות הבאים. ראייה זו עשויה מחר ואולי אף היום להוות כלי מזהה בהיקף אשר אתמול נראה כדימיון".

כמו כן אמר השופט הנדל בפס"ד מ"י נ' פלוני[41]

"לעומת הראיות שנותחו עד כה, ראיית הד.נ.א עשויה להיות ראיה שאינה דורשת כל תוספת ראייתית, אף ניתן לומר כי היא עשויה להיות ראיה דומיננטית, ניתן להשוות את כוחה לגשם שיורד אחרי בצורת, האדמה יבשה וגורם אחד בטבע משנה את כל התמונה, כך בשדה תחת השמיים וכך בשדה המשפט"

דברים ברוח דומה נאמרו בפס"ד מוראד אבו חמאד ע"י השופט טירקל:

"ואעפ"כ נוטה אנוכי לדעה שניתן לסמוך על התוצאה של בדיקת ד.נ.א, לצורך זיהויו של נאשם כמי שעבר את העבירה לפחות כמו שניתן לסמוך על טביעת אצבע ו"כמעט" כמו שניתן לסמוך על ראייה ישירה...ניתן אף לומר שהדיוק והאמינות של "צילום הד.נ.א" משובחים מאלה של צילום רגיל ומדוע יגרע משקלו של זיהוי כזה, ה"מצביע" כביכול על הנאשם כניצב בתוך שורה ארוכה של אנשים ממשקל הזיהוי של נאשם הניצב במסדר זיהוי בתוך שורה של מספר אנשים?!"[42]

 

לאור כל דברי השופטים בהתייחסם לכובד משקלה של ראיית הד.נ.א ניתן להסיק מדבריהם כי ראייה זו אינה נופלת משאר הראיות המקובלות ואליבא דכבוד השופטים חשין וטירקל הגבול העליון של המשקל הראייתי שלה הוא כמו טביעת אצבע, אולם המלומד  ד"ר י.פלוצקי במאמרו משקלה של ראיית ד.נ.א[43] מבקר זאת וסובר שראוי שמשקלה של ראיית הד.נ.א יהיה רב יותר ממשקלה של ראיית טביעת האצבע בפן התיאורטי-הלכתי של הדברים שהרי הייחודיות בטביעת האצבע של האדם נבדקת ע"פ רצף ד.נ.א במקטעים מסוימים המהווים רק חלק קטן מכלל רצף הד.נ.א הכולל של האדם, כפועל יוצא מדברים אלו נקבעת הזהות בטביעת האצבע ע" חלק מרצף הד.נ.א, כלעומת זאת זהות אדם ע"פ בדיקת ד.נ.א נקבעת ע"פ זהות ברצף המלא של ד.נ.א ולא רק ע"פ חלקו.

לאור זאת אין כל מקום למחלוקת על משקלו הראייתי של זיהוי ע"פ בדיקת ד.נ.א, לא רק שמשקלו הראייתי של הזיהוי צריך להיות כמו טביעת אצבע אלא שראוי שמשקלו יהיה גדול אף עשרות מונים יותר, אולם דברים אלו נוחים להיאמר רק בפן התיאורטי של הדברים ולא בפן היישומי שכן בדיקת הד.נ.א בפן המעשי שלה סובלת מבעיות הפוגעות ופוגמות במשקלה הראייתי שהיה ראוי להיות אף יותר חזק ממשקלה של טביעת האצבע ועל כך נרחיב בפיסקה הדנה בביקורת סביב פסיקת בתי המשפט בישראל לקמן.

 

במשפט האזרחי - ניתן לעשות שימוש בראיית ד.נ.א כראיה יחידה אך יש צורך בהסכמה מדעת של הנבדק לביצוע לקיחת דגימת הד.נ.א שלו ע"פ סעיף 12 לחוק מידע גנטי[44]  וכאשר מדובר בבדיקה גנטית להוכחת הורות ואבהות יש צורך באישור מוקדם של בית המשפט לענייני משפחה כנאמר בסעיף 3(ד)לאותו חוק[45], ברם כאשר לקיחת דגימת הד.נ.א נעשית לצורך זיהוי בהליך פלילי, בחקירה פלילית, לפענוח עבירות או מניעתן, לצורך גילוי עבריינים ותפיסתם אין צורך באותה הסכמה מדעת הנדרשת מסעיף 12 לחוק ורשויות אכיפת החוק רשאיות לבצע דגימות ד.נ.א ולערוך בדיקה גנטית מבלי לקבל את הסכמתו של הנבדק.

 

לסיכום עד עתה, ניתן לראות כי ההלכה החדשה מעניקה משקל רב לראיית הד.נ.א בין היתר לאור משקלה בארה"ב וניתן להשתמש בה כראייה יחידה הן במשפט הפלילי והן באזרחי.

 

 

הביקורות סביב פסיקות בתי המשפט בישראל.

 

 בשיטת המשפט בישראל בה נוהג עיקרון התקדים המחייב להלכה החדשה של פס"ד מוראד אבו חמאד שעל פיה ניתן להרשיע אדם על סמך ראיית ד.נ.א כראייה יחידה יש חשיבות מן המדריגה הראשונה והשלכות מרחיקות לכת ובעיקרם החשש כי ההלכה החדשה תאומץ בעתיד ע"י בתי המשפט מבלי שבית המשפט יבדוק האם התנאים המחייבים להלכה מתקיימים ומן הכלל אל הפרט:

 

בית המשפט קבע שני תנאים מחייבים לתקפותה של ההלכה החדשה[46]:

א-   כי עיקרי השיטה ועיקרי הבדיקה יהיו נתונים לבחינה ולהפרכה בכל עת.

ב-    הבדיקה הקונקרטית העומדת לדיון נערכה בהתאם לכללים הנדרשים ע"פ השיטה המדעית שלעניין.

 

בית המשפט הניח כדבר המובן מאליו כי תנאים אלה אכן מתקיימים בשיטת הבדיקה המקובלת, אך הנחה זו של בית המשפט שגויה, במצב הנוכחי הנתון במערכות הקיימות בישראל, במערכת המשפטית ובמערכת המשטרתית, ראיית הד.נ.א אינה יכולה לקיים את שני התנאים הנדרשים נאמנה ועלול להיווצר מצב שמשקלה של ראיית הד.נ.א ייקבע ע"פ ההלכה החדשה למרות שבאופן אובייקטיבי התנאים הנדרשים ע"פ הלכה זו אינם יכולים להתקיים וזאת בגלל שתי סיבות מרכזיות.

 

א-    חוסר נהלים מסודרים בבדיקת ראיית הד.נ.א - בישראל להבדיל מארה"ב אין כללים מחייבים ומוגדרים לביצוע בדיקות הד.נ.א ובמעבדות בישראל אין בדיקת ד.נ.א נהוגה ואין נהלים שצריך להקפיד עליהם ולכל אחד מעובדי המעבדה יש את כללי העבודה האישיים שלו דבר הגורם לכך שלא ניתן לבחון אם הבדיקה של ראיית הד.נ.א נעשתה כראוי ואף שהעדה המומחית בפס"ד "מוראד אבו חמאד" העידה בדבריה כדלקמן:

 "הליך הבדיקה שבו נוקטים המומחים בישראל שונה אמנם במקצת מהליכי הבדיקה המקבילים בארה"ב, בכל זאת הבדיקה הישראלית היא המדוייקת מכל הבדיקות והבדיקה בוצעה ללא דופי ותוך הקפדה על הנהלים"[47]

 ובית המשפט סיכם את דבריה בכך שבדיקת הד.נ.א הנהוגה במז"פ היא:

 "שיטה אמינה,מוכרת ומקובלת במדע העולם"[48]

אין כל בסיס לקביעה זו של בית המשפט כי על אף שההגיון הפשוט דורש כי ייקבעו כללים ויפעלו על פיהם בעת ביצוע הבדיקות בסופו של דבר, בפרקטיקה המצב הוא כפי שמתארת חוקרת בכירה במעבדות הביולוגיות של מז"פ:

"אין לנו הנחיות קבועות או פרוטוקולים שכך תעשה ואל תעשה, כל אחד יש לו את הספר שלו ואת ההכשרה שהוא קיבל"[49]

 כפועל יוצא מכך התנאים אינם מתקיימים באין לבית המשפט כלים בדמות הנחות קבועות, פרוטוקולים מחייבים וכללי עבודה קבועים באמצעותם הוא יוכל לבחון את מהימנות בדיקותיו ומסקנותיו של העד המומחה המביא לפניו את ראיית הד.נ.א.

 

ב-     חוסר קביעת ערכים הסתברותיים מוחלטים - הסיבה המרכזית השנייה בגללה אין שני התנאים הנדרשים מתקיימים, יסודה בכך שבית המשפט אינו מכריע וקובע מהם הערכים ההסתברותיים הנדרשים כדי שראיית ד.נ.א תקבל את המשקל הרב המוענק לה בפס"ד, אמנם בית המשפט מתייחס בהרחבה להיבטים ההסתברותיים של ראיית הד.נ.א אך אינו מכריע ועל כך אמר השופט חשין:

"וככל שהשכיחות תפחת ותלך כן יעלה ערכה של ראיית ד.נ.א ...ואולם אין צורך שנקבע מסמרות"[50]

בנוסף, השופטת דורנר בפרשת קורמן[51] מתייחסת לערך ההסתברותי הנדרש מראיית ד.נ.א:

"זיהוי הפרופיל הגנטי ע"י בדיקות ד.נ.א כיוון ששיטה זו מבוססת על נתונים סטטיסטיים בלבד נדרשת רמה כמעט מוחלטת של הסתברות...לתוצאה המצביעה על רמת הסתברות הפחותה מן הנדרש אין ערך ראייתי ואין היא יכולה לשמש אפילו כראיה תומכת"

ממשמעות דבריה יוצא כי ראיית הד.נ.א צריכה להגיע לרף סטטיסטי של רמה כמעט מוחלטת של הסתברות, אך גם היא לא הכריעה מהו הרף הנדרש ועל אף שמדבריה משתמע שקיים קו הפרדה סטטיסטי שמצידו האחד משקל הראייה הגדול ומצידו השני משקל הראייה אפסי אין הכרעה בדבריה לגבי קביעת ערך נקודתי סטטיסטי שיגדיר את המשקל הראייתי משני עברי התחום, דבר הגורם לכך שלבית המשפט אין מתחם של שיקול דעת לומר מכאן ואילך המשקל הראייתי גדול ומכאן ואילך המשקל הראייתי אפסי וכפועל יוצא מכך לא ניתן לתת לראיית הד.נ.א את המשקל הרב שהוענק לה בהלכה החדשה והתנאים לתקפותה של ההלכה החדשה לא מתקיימים.

 

התייחסות ראשונה לסיבות מרכזיות אלו ניתן למצוא בפס"ד של השופט ריבלין[52] בו הגישה התביעה ראיית ד.נ.א אולם המומחה מטעמה לא צירף חוות דעת בכתב.

השופט ריבלין קבע כי בהיעדר חוות דעת כתובה לא יכול בית המשפט ללבן את הסוגיה כנדרש דבר הפוגע במהימנות הבדיקה, לכן הורה השופט ריבלין להחזיר את התיק למחוזי לצורך קבלת חוות דעת בכתב ובירור מחודש, ניתן לראות בפסיקה זו ניצנים ראשונים של התייחסות שונה של בית המשפט בישראל לבדיקת מהימנות הבדיקה.

                                                

כמו כן, ישנם גורמים נוספים שעלולים לגרום לפסיקות שגויות של בית המשפט

שלא מודע לטעויות אפשריות אלו בגלל התלות הרבה שלו בחוות דעתם של המומחים בתחום והיבט זה מקבל משנה תוקף לאור דבריו של השופט חשין בפס"ד:

"וצילום רגיל רואים אנו כולנו בעינינו בעוד שלראיית צילום הד.נ.א נדרשים אנו למומחה שיתרגם לנו את שאין אנו מבינים בעצמנו"[53]

 

ולכן אפרט מספר גורמים אשר עלולים לגרום לתוצאות שגויות בפסיקת בית המשפט ומן הכלל אל הפרט[54]:

 

א-    חוסר הבנתו של בית המשפט להליך המדגמי של הבדיקה – עיון בפסקי הדין השונים בנושא מותיר את הרושם שבית המשפט סבור כי הזהות של מקטעים בני כמה מאות בסיסים מעידה על זהות ברצף המלא של שלוש מיליארד הבסיסים ונראה שמתוך הבנה מוטעית זו בית המשפט נותן משקל ראייתי רב יותר לראיית הד.נ.א מאשר היה נותן לה אילו היה מודע לעובדה שאין זה מובן מאליו כי זהות של מקטעים בני כמה מאות בסיסים מעידה על זהות ברצף של כמה מיליארדי בסיסים והדבר טעון הוכחה סטטיסטית, בנוסף המומחים מטעם התביעה לא רק שלא מציגים את הדברים לפי האמת המדעית שלהם אלא שהם אפילו מתחמקים מלהציג לבית המשפט את מהלך הדברים הנכון גם כשהם נשאלים על האופי המדגמי של הבדיקה.

 

ב-     שימוש במס' מועט של "סמנים"- סמן הינו קטע של ד.נ.א שנמצא במיקום מסוים על כרומוזום והוא שונה מאדם לאדם ומשתמשים בו כנקודת מוצא לגילוי גנים, במקרים רבים הבדיקות נעשות באמצעות שישה סמנים בלבד ועל כך אמר פרופ' אדם פרידמן אשר הגיש חוות דעת מטעם ההגנה בפס"ד כהן[55]" כי אין מקום להסתמך על שישה סמנים בלבד, מספר זה הינו מועט ביותר...סמנים בודדים פותחים פתח לטעות...מקובל בארה"ב שלא להסתמך על שישה סמנים בלבד...הסתמכות על שישה סמנים בלבד הינה גישה מסוכנת, מטרידה אותי המחשבה כי אדם ישלח למאסר עולם בגין מספר כזה של סמנים"

ניתן ללמוד מדבריו שאין להסתמך על מספר מועט כזה של סמנים כי ההשפעה על משקל הראיה בשימוש סמנים כה מועט הוא רב, ולכן הבדיקות באמצעות שישה סמנים בלבד מועדות לטעויות ולגרום לפסיקות שגויות.

 

ג-     פענוח שונה של הפרופילים הגנטיים - בשיטת העבודה במעבדות המז"פ התוצאה מתקבלת בפועל בדמות פסים על ג'ל, הפסים המתקבלים מושווים לפסי ייחוס ובדרך זו קובעים את הפרופילים הגנטיים (האללים בשמם האחר), לעיתים קרובות הפסים המתקבלים אינם חד משמעיים ולכן קביעת האללים אינה מלאכה טכנית פשוטה היא דורשת כישורים, מקצועיות ויושר מדעי, כאשר לא מתמלאים כל התנאים האלה, פענוח של הג'לים ע"י מומחים שונים יכול להניב תוצאות שונות של האללים, מה עוד שבמעבדות מז"פ אין כללים מוגדרים לביצוע הפענוח המורכב ומכאן הדרך לפסיקה שגויה של בית המשפט קצרה ביותר.

 

ד-     עירוב ד.נ.א וזיהום דגימות במהלך העבודה – היות והתהליך כולל שכפול מקטעי הסמנים הגנטיים די שתעבור כמות מזערית של רקמה ביולוגית ממצא אחר למשנהו כדי שהדבר יגרום לעירוב ד.נ.א נוסף ולתוצאות מוטעות.

 

ה-    שגיאות מעבדה חיוביות -  שגיאות מעבדה חיוביות מתרחשות כאשר בגלל טעות מעבדה מזוהים שני פרופילים גנטיים כתואמים על אף שבפועל מקורם שונה.

מחקר שפירסם Koehler[56] בשנת 1993 מצביע על נתונים כי האומדן לשגיאה חיובית כתוצאה מטעות מעבדה עומד על בין 1%-4%, כמו כן דוגמאות רבות מהפסיקה מוכיחות ששגיאות כאלו יכולות להוביל להרשעות שווא כמו בפס"ד של [57]Timothy Durham בו הנאשם הורשע באונס על סמך ראיית ד.נ.א ולאחר 4 שנים נמצא כי שגיאת מעבדה חיובית היא שהובילה להתאמתו בבדיקת הד.נ.א.

החשש המועלה כאן הוא שבמקים בהם טעות המעבדה אינה מתגלית וחסרות ראיות אחרות השוללות באופן חד משמעי את האשמה, בתי המשפט יניחו שראיית הד.נ.א מדוייקת וירשיעו על פיה[58].

 

ו-      ניתוח סטטיסטי שגוי – ביצוע ניתוחים סטטיסטיים בעזרת טבלאות שאינן מתאימות למקרה הנבדק או שימוש בטבלאות שכיחות אללים לא מתאימות, במצבים אלו החישוב יניב תוצאה שגויה. כמו במקרה של פס"ד [59]אבוקישק בו טענה ההגנה שהחישוב הסטטיסטי שהוביל להרשעתו נערך בהשוואה לאוכלוסייה הערבית-ישראלית ואילו אבוקישק הינו בדואי. ביהמ"ש קיבל את טענתם כי טבלאות האוכלוסייה הערבית-ישראלית אינן מתאימות לזו של האוכלוסייה הבדואית.

 

ז-     ג'ל מאיכות ירודה – דבר הגורם לפרשנות שגויה בקביעת האללים של הסמנים השונים, הבעיה העיקרית היא ההבחנה בין אללים אמיתיים לבין פסים דמויי אללים שאינם מייצגים אללים ועלולים להביא לתוצאות שגויות ולפסיקות שגויות.

 

ח-    חוסר התייחסות להנחת ה"חצי-חצי"- בפרשת כהן[60] מזהיר השופט הנדל מפני הסינוור המספרי, אף שהבדיקה הגנטית קבעה כי ל99.96% מהאוכלוסייה אין את הפרופיל הגנטי של הנאשם  שהיה זהה לפרופיל הגנטי שנמצא בזירת הפשע , קבע השופט הנדל כי אין להסתנוור ממספרים אלו, אשר לכאורה, יש בהם כדי להסיר כל ספק סביר מכך שפלוני ביצע עבירה מסויימת אלא יש לזכור את הנחת ה"חצי-חצי" שקובעת כי טרם בדיקת הד.נ.א ישנו סיכוי זהה לאפשרות כי כל אדם אשם או זכאי, כלומר כל אדם מוחזק בהסתברות של 50% כי ביצע את הפשע או לא ביצע אותו ואף שלאחר הבדיקה ישנו שינוי בהסתברויות אלו, אין בכך כדי לקבוע מסמרות באשר לחפותו של אדם או אשמתו, סנוור זה מסוכן בעיקר במקרים שראיית הד.נ.א הופקה משורש השערה או מרוק שכל אדם מותיר אחריו בכל מקום שהוא הולך, סכנה זו מתחזקת במיוחד כאשר בזירת הפשע נמצאו עדויות למאבק בין הקרבן לפושע, אך פרט לאותה שערה או דגימת רוק של החשוד לא נמצאו סימני דם או גרידת עור של החשוד מתחת לאצבעות הקורבן כפי שניתן היה לצפות, במקרים אלו ללא התייחסות להנחת ה"חצי-חצי" ייתכן והמשקל שינתן לראיה יהיה שגוי ויוביל לתוצאות שגויות.

 

   

ד"ר בועז סג'רו וד"ר מרדכי הלפרט במאמרם [61]"Why a conviction should not be based on a single piece of evidence " מדגישים שאף שיעור הטעות בבדיקת מעבדה הוא נמוך ביותר בכל זאת זה יכול להוביל להרשעה מוטעית במקרה בו מרשיעים רק על סמך ראיית הד.נ.א.

בנוסף, בהצגת הבדיקה לביהמ"ש מתעלמים מאפשרות הטעות של הבדיקה המעבדתית ומציגים רק את החישוב הסטטיסטי היבש ואף שזה נובע מכך ששיעור הטעות הוא כה נמוך, בכל זאת צריך לזכור שהלבורנטים וטכנאי המעבדה הינם בני אדם ובני אדם טועים מפעם לפעם וחוסר דיווח על כך לביהמ"ש כמוהו כדיווח מטעה.

 

לאור הצטברות כל הגורמים שמניתי נראה שהלכה למעשה ראיות הד.נ.א אינן יכולות לעמוד בתנאים המחייבים של אפשרות הפרכה וביצוע בדיקות ע"פ נהלים.

מה עוד שישנו חשש גדול לקבלת תוצאות שגויות לאור כל הסיבות שמניתי לעיל.

לכן נראה שמעיקר הדין ראוי לצמצם מאוד את משקלה של ראיית הד.נ.א ואולי אפילו להימנע מלעשות בה שימוש.

אולם מכיוון שבפרקטיקה השימוש בראיית הד.נ.א נהפך לדבר נפוץ ומקובל ובכל מקרה בתי המשפט ימשיכו לפסוק ע"פ ראייה זו והכשל הבסיסי בביצוע הבדיקות בישראל לא ימנע את השימוש בראיית הד.נ.א.

 מתוך ראייה ריאליסטית של המציאות שנוצרה הדבר המעשי היחידי שכן ניתן לעשות הוא לעגן כללים וסטנדרטים מחייבים ומנגנון פיקוח לבדיקות ולקבוע את הערכים ההסתברותיים שאנו דורשים מראיית הד.נ.א.

תקוותנו שלאחר תיקונים אלו יוכל ביהמ"ש לבחון ביעילות ראיות אלו ולתת להם את משקלם האמיתי הראוי להם.

 

                                                                                                       

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ראיות מדעיות במשפט העברי

 

מערכת המשפט העברי בשונה מכל שאר שיטות המשפט איננה מושתתת על הגיון אנושי או שכלי, אלא על הגיון אלוקי אשר פעמים אינו מובן לנו.[62]

הנושא של קבילות ומשקל ראיות מדעיות הוא נושא מחודש במשפט בכלל ובמשפט העברי בפרט[63]. התורה שבכתב כותבת בצורה מאד ברורה שרק על פי שני עדים כשרים יכולים בית הדין לקבוע על עובדה מסויימת אשר נטען שהיא התקיימה, שאכן היא התקיימה[64].

חכמי הדורות הרחיבו ותיקנו תקנות שונות על פי סמכותם בנושא קבילות ראיות בהתאם לצורכי השעה. הפסק המחודש בנושא קבילות ומשקל של ראיות מדעיות ניתן לאחרונה מבית ההוראה של הגר"ש ווזנר  בו הוא מתייחס לקבילות ומשקל במשפט האזרחי  והפלילי[65].

באופן עקרוני הוא מתייחס לראיית הדנ"א בכותבו:

"בדיקת דנ"א, אף שלפי הסטטיסטיקה הינה בירור גמור, מכל מקום מבחינה הלכתית אין לדון בו ממש כודאי, אלא לדון אם הוא רוב גמור או רוב סתם, או בגדר סימן מובהק או סימן בינוני או גרוע".[66] כלומר הוא איננו מייחס לראיה זו משקל אמינות גבוה אך הוא מוכן לקבל אותה כאופציה לראיה נוספת לכלל הראיות בתיק.

 

 

נזכיר חלק מהפסק לפי הנושאים השונים בסדר אשר הם מופיעים :

בקביעת קשר בין חלקי גופה שונים, האם ניתן לקברם בקבר אחד על סמך ממצאי בדיקת דנ"א.  במקרה זה התיר הגר"ש ווזנר לקבור חלקי גופה בעלי פרופיל דנ"א זהה בקבר אחד.

 

בזיהוי לצורך החלת דיני אבֵלות, קבע שיש להבחין בין רווק לנשוי. אם היה הנעדר רווק, יש מקום לקבוע את מותו על סמך בדיקת הרקמות. לעומת זאת, אם היה נשוי, כיוון שתותר אשתו להינשא בעקבות קבלת החלטה זו, לא קבע מסמרות ברורים, והותיר את הדבר להכרעת החכמים שתובא בפניהם השאלה בכל מקרה לגופו.

 

בשאלת היתר עגונה, שנתחבטו בה גדולי כל הדורות, ונטו להקל בכל מקום שיכלו, פסק הגר"ש ווזנר שיש להבדיל בין התאמה הנעשית בין פרופיל שהופק מנעדר המושווה לפרופיל שהופק ממי שאנו מנסים לקבוע את זהותו, ובין התאמה הנערכת בין פרופיל הנעדר ובין פרופיל שהופק מקרובי משפחתו בדרגה ראשונה (הורים או ילדים). במקרה הראשון, ניתן לצרף את תוצאות הפרופיל הגנטי לידיעות נוספות המכונות "רגליים לדבר" ו"צדדים נוספים". לעומת זאת אין לקבוע זהות על פי פרופיל גנטי בלבד, משום שבדיקה המשווה בין הנעדר לקרוביו מקבלת רק מעמד של "סימן בינוני בלבד".

 

בשאלת קביעת אבהות- עלתה שאלה בפני בית הדין הרבני האזורי בחיפה בעניין קביעת אבהות על סמך ממצאי בדיקת דנ"א, בית הדין סירב לדון בכך באמרו כי:

המדע הולך ומתפתח מיום ליום. יתכן שמה שהמדע קובע כעת, אינה קביעה סופית והחלטית, ואולי בהתפתחות המדע ימצאו דברים משותפים בין שני סוגי הדם, ואין לקבוע באופן משפטי אבהותו של ילד על יסודות דרכי המדע המשתנה מתקופה לתקופה.

בשאלה הנידונה לא היה קיים חשש לממזרות, אלא בית בדין לא היה מוכן לשנות קשרי משפחה לדורות עולם על סמך ממצאים, שאפשר שבעתיד יתגלו כלא נכונים.

 

לעניין הרשעת אדם בפלילים הוא כותב כי התורה הכשירה רק שני עדים כשרים כדי להוכיח מציאות כדלעיל, ראיית הדנ"א יכולה לסייע ביד הדיין אך היא אינה יכולה לעמוד בפני עצמה.

 

באופן כללי ניתן לומר כי פסק ההלכה שניתן מתייחס לראיות המדעיות בהססנות, בשונה מהפסיקה הישראלית בנושא. ניתן לסייג ולומר שפוסק זה באופן כללי נוטה לשמרנות ומעדיף להיצמד לכללי ההלכה המקובלים מדורי דורות, ונוכל אולי לראות בעתיד פסיקות אחרות אשר מוכנות להרחיק לכת יותר בנושא של קבלת ראיות המדעיות בהלכה.

 

 

אחרית דבר

 

הנושא של קבילות ומשקל ראיות מדעיות מעסיק רבים מאנשי המשפט ואנשי המדע בייחוד לאור השימוש הרב שיש בראיות אלו בבתי המשפט בארץ ובעולם.

ישנה מגמה עולמית להפחית במידת המשקל של ראיות אלו בשל מחקרים חדשים אשר הוכיחו כי רב הפער בין המשקל התיאורטי של הראיות המדעיות למשקלם היישומי בבתי המשפט. כל זאת בשל העובדה כי במערכת הבדיקות המדעיות הקיימת ישנה סבירות גבוהה לשגיאות חיוביות וישנו חשש לא מועט להרשעות שווא כפי שנזכר לעיל.

 

לאור זאת דעתנו היא, כי מן הראוי במצב המדעי העכשווי להפחית את המשקל אשר ניתן לראיות המדעיות ולדרוש כי בנוסף אליהם תידרש תוספת ראייתית, ושהראיה המדעית לבדה לא תוכל לבסס הרשעה בפלילים.

לדעתנו ישנו צורך חיוני בחקיקה מסודרת אשר תנחה את בתי המשפט ביחס לראיות אלו, וכן להקים מנגנון פיקוח על ביצוע הבדיקות, דבר אשר יגביר את אמינותן.

מצינו תקדים ראשון לטענות אלו בפס"ד פלוני ע"י השופט ריבלין אשר הכיר במגבלות המהימנות של הראיה המדעית כפי שהוזכר לעיל. מקווים אנו שבהמשך בתי המשפט יאמצו גישה אמיצה זו ובכך יופחת הסיכוי להרשעות שווא, והראיות יקבלו את משקלם הראוי להם.

אנו מאמינים כי המשפט המייצג בצורה הטובה ביותר עבודה זו הוא:

 

"שערי בתי המשפט אסור שיהיו נעולים בפני חידושי המדע ובלבד שהוכחה אמינותם[67] ".

 

    

 

                                                                                                                                                     

המאמר באדיבות עורך דין אריאל ברגר, שהינו קולגה וחבר למשרדנו, ומסייע מקצועית בתחום עיסוקיו.

 

 

 

ביבליוגרפיה

חקיקה ישראלית

 

חוק העונשין, התשל"ז-1977, ס"ח 25   

חוק העונשין,התשל"ז-1977, ס"ח 402(ב) ) 

חוק מידע גנטי, התשס"א – 2000. ס"ח 12. 

חוק מידע גנטי, התשס"א -2000, ס"ח 3(ד)

 

פסיקה ישראלית

                                                                                                                

ע"פ 5724/95 אבו דחל נ' מדינת ישראל, תק-על 96(2) 567-570

בש"פ 8132/99 אהרון מלכה נ' מדינת ישראל, תק-על 99(3) 847-848

ע"פ 639/79 אפללו ואח' נ/ מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 561

ע"פ 517/86  ברוקס נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3)                  

ע"פ 461/76 למברטו נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(1) 727-728

ע"פ 9724/02 מוראד אבו חמאד נ' מדינת ישראל, תק-על2003(3)2182

ע"פ (תל-אביב-יפו) 71382/00 מדינת ישראל נ' גבריאל לוי . תק-מח 2001(2), 48

ע"פ 4471/03 מדינת ישראל נ' יצחק קריספין, פ"ד נח(3) 277

ת"פ 73/95 מדינת ישראל נ' מאיר בן מכלוף כהן. תק-מח 98(2)

ע"פ 8755/99 מדינת ישראל נ' סייף אבוקישק. תק-על 2000(1),649

תפ"ח 504/00 מדינת ישראל נ' פלוני תק-מח 2003(2)

ע"פ 6359/99 מדינת ישראל נ' קורמן פ"ד נד(4) 653

ת"פ (מחוזי ב"ש) 8026/02 מדינת ישראל נ' קריזבסקי, דינים מחוזי לג(7) 852 (2002)

ע"פ 593/89 מדינת ישראל נ' רפאל נחום מד(3)

ע"פ 660/86 מיכאל דהן נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 785 

ע"פ 3377/92 מעמר נ' מדינת ישראל, תק-על 94(1) 1049

בת.א (ב"ש) 10/94 נציגות יורשי אבשלום מיכאלי נ' תדיראן תק - מח 2001 (1) 1893

בש"פ 10028/03 פטריק אלקריפ נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(4) 1292-1293

 

פסיקה זרה

 

Daubert v. Merrell Dow pharmaceuticals inc. 509 U.S (1993)

David Grieve, Possession of Truth, 46 J.Forensic Identification 521-524(1996)

Frye v. United states 293 F.1013 (1923)

                                                                                         Mack v. state, 75 P.3d 803 (2003)

Zant v. Stephens, 462 U.S. 862, 884-85

 

ספרות ישראלית

 

אהרון הרנון דיני ראיות (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי על שם הרי סאקר, כרך ב, התשל"ז) 323-324

א' וסטרייך, "רפואה ומדעי הטבע בפסיקת בתי הדין הרבניים", משפטים כו (תשנ"ו)  

אנציקלופדיה עברית, טביעות אצבעות, כרך י"ח עמ' 294

בית הוראה בראשות הר"ש ואזנר, "זיהוי הלכתי על פי בדיקת "DNA תחומין כא (תשס"א)

דברים יט, 15

יונתן דייויס "קבילות ומשקל ראיות מדעיות – האם יש מקום לייבא את הלכת דאוברט" רפואה ומשפט, כט, 50, (נובמבר 2003)

יעקב קדמי על הראיות:הדין בראי הפסיקה 1077 חלק שני (2003)         

י'.פלוצקי "משקלה של ראית DNA בעקבות פס"ד מוראד אבו חמאד" רפואה ומשפט 30

(מאי 2004)

מאיר זנטי, דיני ראיות הלכה למעשה,כרך שני, עמ' 1597 (2005)  

מ' הלפרין, ח' בראוטבר, ד' נלקן, "קביעת אבהות באמצעות מערכת תיאום הרקמות המרכזית", תחומין ד (תשמ"ג)

מרדכי הלפרט ומשה פרדס "האומנם ניתן להרשיע על בסיס ראיה מדעית יחידה? המקרה של ראיית טביעת האצבע וראיית ה-DNA" עיוני משפט ל 420 (2007) 

משנה, סנהדרין פרק ד, משנה ה

רפואה ומשפט ספר היובל, 143-166

 

ספרות זרה

 

Barry scheck, Peter Neufeld Jim Dwyer, Actual Innocence 158-171(2000)

Boaz sangero and mordechai halpert "Why a conviction should not be based on a single piece of evidence" A proposal for reform, 48 jurimetrices J.43-94(2007)

Cummins,H. and Midlo,C., Fingerprints, Palms and Soles, New-York, Dover 1961   

James Harbie DiFonzo, The Crimes Of Crime Labs, 34 Hofstra L.Reb. 1, 6 (2005)                                                                                                                                        

Jonathan J.Koehler; Error and axaggeration in the presentation of DNA evidence, 34 Jurimetrics j.21,26(1993)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

                                                                  



[1] Daubert v. Merrell Dow pharmaceuticals inc. 509 U.S (1993) להלן:הלכת דאוברט

[2] Frye v. United states 293 F.1013 (1923). להלן:הלכת פריי

[3] יונתן דייויס "קבילות ומשקל ראיות מדעיות – האם יש מקום לייבא את הלכת דאוברט" רפואה ומשפט, כט, 50, (נובמבר 2003)

[4] ע"פ (תל-אביב-יפו) 71382/00 מדינת ישראל נ' גבריאל לוי . תק-מח 2001(2), 48

[5] בת.א (ב"ש) 10/94 נציגות יורשי אבשלום מיכאלי נ' תדיראן תק - מח 2001 (1) 1893

[6] משנה, סנהדרין פרק ד, משנה ה

[7] אנציקלופדיה עברית, טביעות אצבעות, כרך י"ח, עמ' 294

 Cummins,H. and Midlo,C., Fingerprints, Palms and Soles, New-York, Dover 1961

[8] שגיאה חיובית זהו מושג ממדע הרפואה אשר משמעותו המעשית היא, כי ייתכן שאדם אשר נבדק ונמצא חולה הוא

   בעצם בריא וחלה שגיאה בבדיקה, כך יש הרוצים לטעון לגבי מהימנות בדיקת טבייעות האצבע כי ייתכנו בה   

   שגיאות חיוביות.

[9] David Grieve, Possession of Truth, 46 J.Forensic Identification 521, 524 (1996)

[10]   מרדכי הלפרט ומשה פרדס "האומנם ניתן להרשיע על בסיס ראיה מדעית יחידה? המקרה של ראיית טביעת האצבע         וראיית ה-DNA" עיוני משפט ל 420(2007)  להלן: עיוני משפט

[11] James Harbie DiFonzo, The Crimes Of Crime Labs, 34 Hofstra L.Reb. 1, 6 (2005)

[12] E.g., People v. Ford, 606 N.E.2d 690, 693 (Ill. App. Ct. 1992) “Fingerprint evidence is circumstantial evidence which may serve as the basis for a conviction, and when a conviction is obtained based solely

   on circumstantial fingerprint evidence, fingerprints must satisfy both physical and temporal proximity criteria. Physical and temporal proximity criteria are satisfied by proving that the fingerprints were found in the immediate proximity of the crime under circumstances which indicate that they could have been made only at the time of the occurrence."

[13] ראה לעיל עמ' 5

[14] במדינת מרילנד בשנת 2007 השופטת בערכאה נמוכה קבעה כי אין להסתמך על ראיית טביעת האצבע לגבי עונש

    מוות, באומרה כי הראיה לא הוכחה על ידי התביעה די הצורך, היא סייגה את דבריה בכך שעונש מוות זה אחרת,

    על כל פנים ישנה מגמה של הפחתה במשקל הראיה.

In short, “death is different.” Zant v. Stephens , 462 U.S. 862, 884-85

[15]46                 Cross : On Evidence 4th ed,

[16] יעקב קדמי על הראיות:הדין בראי הפסיקה 1077 חלק שני (2003) להלן:קדמי

[17] ע"פ 3377/92 מעמר נ' מדינת ישראל, תק-על 94(1) 1049

[18] ע"פ 4471/03 מדינת ישראל נ' יצחק קריספין, פ"ד נח(3) 277, 284-285

    ע"פ 517/86  ברוקס נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3), 441

[19] מאיר זנטי, דיני ראיות הלכה למעשה,כרך שני, עמ' 1597 (2005) להלן: זנטי

[20] עיוני משפט, 425

[21] הוא הואשם על פי סעיפי החוק:

    חוק העונשין, התשל"ז-1977, ס"ח 25

    חוק העונשין,התשל"ז-1977, ס"ח 402(ב)

[22] ת"פ (מחוזי ב"ש) 8026/02 מדינת ישראל נ' קריזבסקי, דינים מחוזי לג(7) 852 (2002)

[23] ע"פ 461/76 למברטו נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(1) 727-728

[24] ע"פ 660/86 מיכאל דהן נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 785  להלן:דהן

[25] דהן

[26] ע"פ 593/89 מדינת ישראל נ' רפאל נחום מד(3)

[27] קדמי, 1081

[28] בש"פ 10028/03 פטריק אלקריפ נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(4) 1292-1293

[29] ע"פ 5724/95 אבו דחל נ' מדינת ישראל, תק-על 96(2) 567-570

    בש"פ 8132/99 אהרון מלכה נ' מדינת ישראל, תק-על 99(3) 847-848

[30] אהרון הרנון דיני ראיות (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי על שם הרי סאקר, כרך ב, התשל"ז) 323-324

[31] רפואה ומשפט ספר היובל, 143-166(2001) להלן רפואה ומשפט

[32] Polymerase chain reaction

[33] Mack v. state, 75 P.3d 803 (2003)

[34]  NRC-National Research Council's 

[35] R. V. Adams, (1996) 2 Cr. App. R. 467

[36] ע"פ 9724/02 מוראד אבו חמאד נ' מדינת ישראל, תק-על2003(3)2182 להלן: אבו חמאד

[37] אבו חמאד

[38] אבו חמאד

[39] אבו חמאד

[40] ת"פ 73/95 מדינת ישראל נ' מאיר בן מכלוף כהן. תק-מח 98(2), 157 להלן: כהן

[41] תפ"ח 504/00 מדינת ישראל נ' פלוני תק-מח 2003(2), 3960

[42] אבו חמאד

[43] י'.פלוצקי "משקלה של ראית DNA בעקבות פס"ד מוראד אבו חמאד" רפואה ומשפט 30 (מאי 204) 174-182

[44] חוק מידע גנטי, התשס"א – 2000. ס"ח 12.

[45] חוק מידע גנטי, התשס"א -2000, ס"ח 3(ד)

[46] אבו חמאד

[47] אבו חמאד

[48] אבו חמאד

[49] אבו חמאד

[50] אבו חמאד

[51] ע"פ 6359/99 מדינת ישראל נ' קורמן פ"ד נד(4) 653

[52] ע"פ 141/04 פלוני נ' מדינת ישראל תק-על 2006(1)3725

[53]  אבו חמאד

[54] רפואה ומשפט, 156-160

[55]  כהן

[56] Jonathan J.Koehler; Error and axaggeration in the presentation of DNA evidence, 34 Jurimetrics j.21,26(1993)

[57] Barry scheck, Peter Neufeld Jim Dwyer, Actual Innocence 158-171(2000)

[58] עיוני משפט, 429

[59] ע"פ 8755/99 מדינת ישראל נ' סייף אבוקישק. תק-על 2000(1),649

[60] כהן

[61] Boaz sangero and mordechai halpert "Why a conviction should not be based on a single piece of evidence" A proposal for reform, 48 jurimetrices J.43-94(2007)

[62] איננו מביאים בפרק זה סקירה מקיפה על יחס המשפט העברי לראיות מדעיות ככלל, אלא את הפסיקה האחרונה

   שניתנה בנושא זה באופן מתומצת.

[63] א' וסטרייך, "רפואה ומדעי הטבע בפסיקת בתי הדין הרבניים", משפטים כו (תשנ"ו) עמ 492-425

  מ' הלפרין, ח' בראוטבר, ד' נלקן, "קביעת אבהות באמצעות מערכת תיאום הרקמות המרכזית", תחומין ד (תשמ"ג),   

  עמ' 431.

[64] דברים יט, 15: "...על פי שני עדים או על פי שלושה עדים יקום דבר"

[65] הפסיקה נכתבה כתשובה לשאלותיו של רב משמר הגבול, ולמי שעמד בראש היחידה לזיהוי חללים במשטרת ישראל   

   בנושאים הקשורים לקבילות ומשקל של ראיית הדנ"א בהלכה מהתחום האזרחי והפלילי. 

[66] בית הוראה בראשות הר"ש ואזנר, "זיהוי הלכתי על פי בדיקת "DNA תחומין כא (תשס"א) 121

[67] ע"פ 639/79 אפללו ואח' נ/ מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 561, 571. 

כניסות: 8013
קטגוריה: משפט עברי עידכון אחרון ב-שבת, 16 יולי 2016 נכתב על ידי מנהל אתר הדפסה דואל

המשך לדפים ומאמרים עיקריים באתר (לחץ על הכותרת לכניסה לדף):

מעבר לדף:       ייצוג משפטי ועריכת כתבי בי-דין לערכאות בתי המשפט

מעבר לדף:       ניסוח מכתב משפטי הכולל תמצית זכויות לפי הדין, דרישה לפיצוי או מעשה ואזהרה

מעבר לדף:       תביעות כספיות - נזיקין (לשון הרע, תביעות קטנות, רשלנות מקצועית, תאונות דרכים)

מעבר לדף:       דיני מקרקעין, חוזה שכירות (דוגמא), הוצאת דייר סרבן-פינוי שוכר, סכסוכי שכנים, התנגדות להיתר בנייה/תב"ע, הפחתת היטל השבחה

מעבר לדף:       עריכת חוזים - הסכמים (סעיפים השומרים על טובת הלקוח, צרכנות - ביטול או תביעה בגין עסקה לא הוגנת, הסכמי לאתרי אינטרנט, תקנונים משפטיים)

מעבר לדף:       דיני עבודה  (פיצויי פיטורים, הלנת שכר, שעות נוספות, הרעת תנאים, דמי נסיעות, קרן פנסיה, דמי חופשה, דמי הבראה)

מעבר לדף:       מאמרים במשפט העברי, ושילובו בדין הישראלי

מעבר לדף:       פנייה מקוונת לייעוץ משפטי ראשוני, אודותינו  - רזומה והשקפת המשרד

מעבר לדף:       ערוץ היוטיוב של המשרד

על המשרד:

המשרד מנוהל ע"י יונתן לוי בירותי, עורך דין ושמאי מקרקעין, נושא תואר שני במנהל ציבורי וביקורת פנים, בעל ניסיון בפרקטיקה המשפטית ובשמאות מקרקעין, עבד כשכיר בייעוץ משפטי במשרד ציבורי ובמשרדים פרטיים בתחום הדין האזרחי ומקרקעין. השקפת העולם של המשרד, תואמת וכפופה לכללי התורה והצדק: "דַּבְּרוּ אֱמֶת, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם, שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם" (זכריה ח') ומתן שירות אדיב.
האתר נועד לסייע בידכם להכיר את המשרד ותחומי עיסוקו. באמצעותו תוכלו לקבל מושג והסבר ראשוני על מכשולים משפטיים שנקרים בהתנהלות היומיומית של כל אדם, וכן על מקרי עוולה חריגים ונושאים חברתיים ציבוריים, לצד מאמרים וספרות במשפט העברי (לתנאי זכויות היוצרים והעתקה – לחץ כאן). בהתאם לעמדת וועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין, ובהתאם למהות המענה שאפשר להגיש לגולש במסגרת האתר, אין באמור לעיל ובאתר זהמשום המלצה, חוות דעת משפטית או ייעוץ משפטי או תחליף לכך; כמו כן התוכן באתר לא מתיימר להיות מדויק ו/או מקיף ו/או עדכני, ויש לקחת בחשבון שמידע משפטי מטבעו מתיישן. כל המסתמך על המידע באתר עושה זאת באחריותו המלאה ועל דעת עצמו בלבד.

 

דרכי יצירת קשר עם עורך-הדין יונתן לוי בירותי:

טלפון: 025712262
דוא"ל: lawyeryb@gmail.com
פנייה מקוונת באתר: לחץ כאן
פקס: 15325712262
המשרד ממוקם במרכז העיר בירושלים.