משפט  וצדק מספר משלי

המאמר באדיבות אראל סגל – אתר הניווט בתנ"ך.

1. לתת סיוע משפטי לעניים

2. לעזור לאנשים שמתקשים להתבטא במשפט

3. כשהשופט לא לוקח שוחד, ה' שומר עליו מטעות

4. להיזהר משוחד סמוי

5. לפקח על השופטים ברמות הנמוכות

6. להסיק מסקנות מכל העובדות

7. לחקור בלי הגבלת זמן

8. לבחון את אישיותו של העד מחוץ לבית המשפט

9. גם אנשים טובים עלולים לפשוע מתוך רעב

10. לבחון עדים כשמביאים אותם להתרגשות

11. עד צדיק לא יתבלבל בחקירה

12. להחמיר בניאוף יותר מבגניבה

13. לא לזלזל בגנב המעוניין להשתקם

14. שופט טוב צריך אישה חרוצה

15. להכניס כלי בינה למערכות השלטון

16. עד מרמה לא יוכל להציל

17. עו"ד צדיק ועו"ד רשע

1. לתת סיוע משפטי לעניים

חוקי התורה מתירים לעשירים ליהנות ממנעמי החיים יותר מעניים, אבל יש תחום אחד (לפחות) שבו אסור שיהיה יתרון לעשירים, והוא הצדק. "בצדק תשפוט עמיתך", "צדק צדק תרדוף", דורשת התורה. האדם שהצדק עמו צריך לזכות במשפט, בלי קשר למצבו הכלכלי.

אולם, בדרך הטבע לעשיר יש יתרון בבית המשפט: הוא יכול לשכור עורכי-דין טובים יותר, יש לו יותר בטחון עצמי בעמידתו מול השופט, וגם אם איננו נותן שוחד, יש סכנה שהשופט בתת-מודע ינסה למצוא חן בעיניו כדי לקבל ממנו טובות הנאה כלשהן בעתיד, בבחינת "שלח לחמך על פני המים".

לפיכך ישנם פסוקים מפורשים, המנחים את המדינה לדאוג שהעניים יזכו למשפט צדק

  • משלי כט יד: "מֶלֶךְ שׁוֹפֵט בֶּאֱמֶת דַּלִּים - כִּסְאוֹ לָעַד יִכּוֹן", 
  • משלי לא ט: "פְּתַח פִּיךָ! שפט צדק, ודִּין עני ואביון" - פסוק הנמצא בקטע שמכוון למלך.

חובתו של המלך היא לפתוח את פיו ולעזור לעניים ולאביונים להתבטא; חובה זו יכולה להתקיים, למשל, על-ידי מתן סיוע משפטי בחינם לנזקקים, כמו לשכות הסיוע המשפטי של משרד המשפטים במדינת ישראל, לשכת עורכי הדין, ועמותת "הלב במשפט".

לא רק המלך, גם השופטים צריכים לדאוג שהעניים והחלשים יזכו למשפט צדק, כמו שנאמר

  • תהלים פב ג: "שִׁפְטוּ דַל וְיָתוֹם, עָנִי וָרָשׁ הַצְדִּיקוּ" - פסוק הנמצא בפרק שמכוון לשופטים.
  • משלי כט ז: "יֹדֵעַ צַדִּיק דִּין דַּלִּים, רָשָׁע לֹא יָבִין דָּעַת" - שופט צדיק יודע, כלומר בוחן מקרוב, את כל פרטי הדין שבו משתתפים אנשים דלים; הוא לא מסתפק במה שהעורך-דין אומר לו. אך שופט רשע אינו טורח להתבונן ולדעת - הוא מסתפק בדברים של עורכי הדין - וכך יש יתרון לעשירים השוכרים עורך דין טוב יותר (פירוט). 

בתורה נאמר "ודל לא תהדר בריבו", "לא תישא פני דל", כלומר - אסור לעוות את הדין ולזכות את הדל, רק מפני שהוא דל; אולם, בדיוק באותה מידה, אסור לגרום לכך שהדין יתעוות והדל יפסיד במשפט, רק מפני שהוא דל; ולכן יש לעשות כל מה שאפשר כדי שהדל יוכל לבטא את טענותיו כראוי: "בא-כוח המשיבים... חש באהדה אשר המערערים זוכים וראויים לה במצבם הקשה, והוא מזהיר אותנו אזהרה חמורהודל לא תהדר בריבו "... סהדי במרומים שלא אהדר ולא אצדיק שום דל בריבו אלא אם כן אמצא לו צד זכות בדין... וכן סהדי במרומים שלא אשא פני דל כדי שיוכל להתפרנס "בנקיות" ולא אני ולא העשיר יריבו נצטרך לפרנסו (ראה תורת כהנים, קדושים פרק ד'). אבל מודה אני ומתוודה שלא אנוח ולא אשקוט מלחפש לדלים ולעשוקים ולנדכאים צד זכות בדין, ולא אאמין לאומרים לי, אל תיגע כי לא תמצא. ואם מצפה בא-כוח המשיבים למקרא מפורש שיזהירני גם על זאת, הרי הוא לפניועד מתי תשפטו עול ופני רשעים תשאו סלה, שפטו דל ויתום, עני ורש הצדיקו, פלטו דל ואביון, מיד רשעים הצילו." (השופט חיים כהן,ע"א 409/78 גולן נ' פרקש, פ"ד לד(1) 813. וראה גם, בר"ע (באר-שבע) 703/98 אלימלך נ' קראווני, תק-מח 98(2) 180 (דברי השופט נ' הנדל על גישת המשפט העברי); ראו גם "ודל לא תהדר בריבו") . 

פערים בין עשירים לעניים הם בלתי-נמנעים, אולם, יש להשתדל ככל יכולתנו לוודא, שפערים אלה לא ישפיעו על הזכות למשפט צדק

לעיון נוסף

2. לעזור לאנשים שמתקשים להתבטא במשפט

במשפט העברי, התפקיד הראשי שייך לשופט: השופט אחראי לחקור את בעלי הדין ואת העדים כדי שהצדק יצא לאור, ועורכי-הדין (אם הם בכלל נוכחים) רק עוזרים לו בכך שהם מנסחים בצורה ברורה יותר את טענותיהם של בעלי הדין. זאת בניגוד, למשל, למשפט האמריקאי, שבו התפקיד הראשי שייך לעורכי הדין: הם מתמודדים זה מול זה כדי לנצח במשפט, והשופט משמש רק כסדרן השומר על 'משחק הוגן'.

תפקידו של השופט מתבטא, בין השאר, בכך שהוא צריך לעזור לאנשים לדבר:

משלי לא ח: "פְּתַח פִּיךָ לְאִלֵּם, אֶל דִּין כָּל בְּנֵי חֲלוֹף"

הפסוק נמצא בקטע המתאר את חובתו של המלך, כשהוא משמש כשופט (ראו פסוקים א-ט).

אילם = אדם שאינו יכול לדבר, למשל בגלל פגם גופני או בגלל חרדה ובהלה מהנוכחות בבית המשפט.

בני חלוף = אנשים שאינם נמצאים באופן קבוע בבית המשפט, אלא חולפים ועוברים בו באופן חד-פעמי, ולכן ההתרגשות שלהם גדולה יותר, ויש יותר סיכוי שיהיו "אילמים" בזמן המשפט.

פתח פיך לאילם, אל דין כל בני חלוף = כשאתה, השופט, רואה שאחד מבעלי הדין נעשה אילם מרוב התרגשות ואינו יכול לדבר, פתח את פיך ועזור לו להתחיל: "ראה הדיין זכות לאחד מהן, ובעל דין מבקש לאומרה ואינו יודע לחבר הדברים, או שראה אותו מצטער להציל עצמו בטענת אמת, ומפני החמה והכעס נסתלקה ממנו, או נשתבש מפני הסכלות - הרי זה מותר לסעדו מעט, ולהבינו תחילת הדבר משום פתח פיך לאילם(רמב"ם, סנהדרין כא יא; שולחן ערוך, חושן משפט יז ט; ראו דוגמאות בתלמוד בבלי, גטין לז:, כתובות לו., כתובות פז., בבא בתרא מא.), "פתח פיך - בענין שתשפוט צדק אל דין עני ואביון ולא יפקד מהם משפטם מפני חלשתם וחוזק אשר כנגדם(רלב"ג)

בהנחיה זו ישנה סכנה מסויימת - השופט עלול לעזור לאחד מהצדדים יותר מאשר לצד השני, וכך ליצור עוול ועיוות הדין; ולכן יש להשתמש בהנחיה זו בזהירות רבה, ולהיזהר שהשופט לא יתנהג כמו עורך-דין: "ולא ילמד אחד מבעלי דינין טענה כלל: אפילו הביא בעל דין עד אחד - לא יאמר לו, אין מקבלין עד אחד; אלא יאמר לנטען, הרי זה העיד עליך, ולוואי שיודה ויאמר אמת, עד שיטעון הוא ויאמר, עד אחד הוא ואינו נאמן עליי. וכן כל כיוצא בזה... וצריך להתיישב בדבר זה הרבה, שלא יהיה כעורכי הדיינין(רמב"ם, סנהדרין כא י).

פירושים נוספים

למי מכוון הפסוק?

1. פירשנו שהפסוק מכוון לשופט. הקטע אמנם פונה למלך, אך בזמן התנ"ך המלך עסק גם במשפט, לא היתה הפרדת רשויות. לכן, הנחיות שנאמרו למלך העוסק במשפט, נכונות גם לשופט שאינו מלך.

2. ואפשר לפרש שהפסוק מכוון דווקא למלך, וגם כאשר איננו עוסק במשפט: המלך צריך "לפתוח פיו לאילם" גם כאשר המלך איננו השופט; כלומר, המלך צריך לדאוג שלכל אדם יהיה ייצוג משפטי הולם שיעזור לו להתבטא בבית המשפט. חובה זו מתקיימת בימינו באופן חלקי ע"י לשכות הסיוע המשפטי של משרד המשפטים. ראו גם החובה לתת סיוע משפטי לעניים (סעיף 1)

בני חלוף

1. פירשנו בני חלוף = אנשים שחולפים ומתחלפים בבית המשפט, אינם רגילים למקום ולאוירה, ולכן יש יותר סיכוי שיתרגשו ויתבלבלו.

2. ויש מפרשים שהכוונה לאנשים חלשים ובודדים, כגון "יתומים, שחלפה עזרתם והלכה לה(רש"י), או "האנשים שהתחלף מזלם וירדו מנכסיהם, ויש להם דין ודברים עם העושקים אותם(מלבי"ם)

3. ויש מפרשים שהכוונה לאנשים "הסכלים, המחליפים דבריהם ממה שבלבם בעבור סכלותם(מצודת דוד). לפי זה, החצי הראשון של הפסוק מתייחס לאדם אילם שאינו מצליח לדבר כלל, והחצי השני מתייחס לאדם שמצליח לדבר אך מתבלבל ומחליף את דבריו

4. ויש שפירשובני חלוף = בשר, החולף מן העולם לשוב להיות עפר, כי בא הוא (הבשר) מן העפר. "נכון וכדאי לזכור, כי יש כאלה בני חלוף, והם (מעטים) הזוכים בחייהם לדעת משב של "רוח חליפות" = "רוח אלהים", אשר חולף על גוום ו/או על-פניהם. ואמנם, מרביתם של "בני-חלוף" חולפים מן העולם מבלי לדעת בחייהם לא רוח ולא מוסר ולא תורה ולא מצוות. לכאלה גם לא ניתן לעזור, אפילו אם "אילמים" הם מסיבה זו או אחרת" (רמי ניר, 1.12.2008). 

"פתח פיך לאילם" במשפט העברי והישראלי

בדברי חכמי ישראל הראשונים והאחרונים ישנם דיונים לגבי היישום של דין "פתח פיך לאילם" במקרים שונים. ראו למשל ביאור דין טענינן / הרב שלמה פישר, אתר ישיבת בית אל.

רעיון דומה ל"פתח פיך לאילם" נמצא בכללי האתיקה של השופטים, כלל 12(ג): "מבלי לגרוע מחובתו לנהוג שוויון בבעלי הדין, יעשה שופט כמיטבו להסביר לבעל דין שאינו מיוצג בידי עורך דין את מהות ההליכים ודרכי ניהולם, והכל על פי הניתן בנסיבות העניין ובגבולות הדין והתפקיד"; ראו גם כללי אתיקה לדיינים ושופטים / אביעד הכהן, עלון מכללת שערי משפט 258שוויון בנגישות לשירותים משפטיים / השופט יעקב טירקל, חדשות מחלקה ראשונה.

3. כשהשופט לא לוקח שוחד, ה' שומר עליו מטעות

ישנם תפקידים רבים המחייבים את האדם לשפוט בני אדם אחרים הבאים לפניו, למשל: מנהל גמ"ח הצריך להחליט למי לעזור, רופא מטעם ביטוח לאומי הצריך להחליט למי לקבוע אחוזי נכות, מאבטח הצריך להחליט למי לתת להיכנס לקניון, וכמובן דיין בבית-דין. אחת הבעיות העיקריות בתפקיד זה היא להחליט, האם האדם שעומד מולי הוא אדם ישר או רמאי.

הדרך לפתור את הבעיה, על-פי התנ"ך, היא בשיתוף פעולה, בין השופט לבין ה': 

  • תפקידו של השופט הוא (דִּבְרֵים טז19): "לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִיםוִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם".
  • ותפקידו של ה' הוא (משלי כב יב): "עֵינֵי ה' נָצְרוּ דָעַתוַיְסַלֵּף דִּבְרֵי בֹגֵד"

ההקבלות בין שני הפסוקים מלמדות ששניהם מדברים על אותו נושא - על משפט שבו צריך להכריע מי הצדיק ומי הבוגד

  • תפקידו של השופט הוא להימנע מלקחת שוחד - גם שוחד חומרי וגם שוחד רגשי כגון דברי שבח ומחמאות. כשאדם לוקח שוחד, גם אם הוא חכם, השוחד מעוור את עיניו, הוא לא שם לב לסימנים מחשידים ולסתירות בדבריו של נותן השוחד, וכך הוא יכול לרמות אותו בקלות; בנוסף, השוחד מסלף את דבריו של הצדיק, של הצד השני במשפט (זה שלא נתן שוחד), וגורם לשופט למצוא פגמים ובעיות שאינם קיימים, דווקא אצל האיש הישר.
  • אך מה קורה אם השופט אינו לוקח שוחד - האם במצב כזה הוא מוגן מטעויות? האם בעלי-הדין הרשעים לא יצליחו "לעוור את עיניו" ו"לסלף את דברי הצדיקים" בדרכים אחרות? - כאן מתחיל ה"תפקיד" של ה': עיני ה' הן שינצרו וישמרו על דעתו של השופט, והרשעים בוודאי לא יצליחו לעוור את עיניו של ה'; בנוסף לכך, היסלף ויבלבל את דבריהם של בעלי-הדין הבוגדים הרשעים, ולא של הצדיקים. אם השופט יחקור אותם מספיק זמן, בסופו של דבר הם יתבלבלו בדבריהם ויפלילו את עצמם; כל עוד השופט אינו לוקח שוחד, עיניו יהיו פקוחות ויזהו את הטעות

המשימה לשפוט בצדק היא משימה גדולה, המתבצעת בשיתוף-פעולה בין השופט לבין ה': השופט צריך לשמור על חוקי התורה ולא לקחת שוחד, ואם יעשה כך - ה' ישמור עליו מטעויות.

מקורות ופירושים נוספים

1. המאמר מסתמך על פירושו של הגאון מווילנה על משלי כב יב, שקישר בין פסוק זה לבין האיסור לקחת שוחד, ופירש נצרו דעת = שמרו על הידיעה הנכונה בליבו של השופט, כלומר שמרו על השופט מטעות.

2. אך רוב המפרשים פירשו שהפסוק מדבר על שמירה פיסית, שמירה על האדם הישר והצדיק מליפול בפח שטומן לו הבוגד: "המקום ישגיח בשמירת אנשי הדעת, ויעוות לקלקל דברי עצת הבוגד אשר ידבר ללכוד אנשי הדעת לא יוכל להם(מצודת דוד).

4. להיזהר משוחד סמוי

התורה, ולהבדיל גם החוק הישראלי, אוסרים על אדם בעל תפקיד ציבורי לקחת שוחד, כלומר לקבל טובת הנאה מאדם שעשוי להיות מושפע מהחלטה שלהם. אם חבר-כנסת, למשל, מקבל כסף מבעלים של מפעל שמזהם את האויר, הדבר עלול להטות את שיקול הדעת שלו ולגרום לו להצביע נגד חוק שאוסר על זיהום אויר.

אולם, לפעמים אנשים בעלי תפקיד ציבורי פועלים מתוך שיקול דעת מוטה גם מבלי שקיבלו שוחד, משום שהם מצפים לקבל טובת הנאה כלשהי בעתיד, אחרי שיעזבו את השירות הציבורי; לדוגמה, חבר-כנסת מצביע נגד חוק שאוסר על זיהום אויר, כי הוא מצפה לקבל משרה במפעל מזהם לאחר סיום כהונתו. בעיה זו נרמזת כבר בספר משלי

משלי יז כג: "שֹׁחַד מֵחֵיק רָשָׁע יִקָּח, לְהַטּוֹת אָרְחוֹת מִשְׁפָּט"

חיק מציין מקום נסתר, קרוב לגוף האדם.

בדרך כלל, השופט המושחת לוקח את השוחד מתוך היד של הנשפט - הנשפט מציע לו כסף בידו והוא לוקח אותו; אבל השופט הרשע לוקח את השוחד מתוך החיק של הנשפט - עוד לפני שהנשפט הציע לו כסף, הוא כבר מזהה שיש לו שוחד בחיקו, כלומר יש טובת הנאה כלשהי שהוא עשוי לקבל ממנו, ולכן הוא מטה אורחות משפט ופוסק לטובתו

"בתי המשפט בארץ מחכים שיראו להם הסכם בנוסח: "צד א', להלן המשחד, מעביר לצד ב', להלן המשוחד", וגו'. הסכם כזה אין ולא יהיה, כמובן(איתמר כהן - אופנן בשם אורי אורבך). בעיית השוחד היא הרבה יותר מורכבת ומתוחכמת

במאמר זה לא נוכל להציע פתרון מלא לבעיה, אבל ד"ר ירון זליכה, שהיה החשב הכללי עד סוף שנת ה'תשס"ז, הציע: "בתוכנית למלחמה בשחיתות שפרסמתי ביולי 2007, הצעתי כי על כל בעל תפקיד בכיר בשירות המדינה תחול חובת צינון שלא תפחת מתקופה של שנתיים לאחר סיום תפקידו, ביחסים שבינו לבין חברה ממשלתית או תאגיד סטאטוטורי הקשור למשרד בו כיהן. במקביל נקבע מנגנון המסדיר את התגמול שישולם בעת תקופת הצינון, בכדי שכל החייבים בחובה זו יוכלו לעמוד בה במלואה ללא חששות לפרנסתם." (מתוך ריאיון בבלוג של אופנן)

מקורות ופירושים נוספים

1. פירשנו שהרשע הוא השופט, הלוקח את השוחד. פירוש זה מתאים לטעמים, שמפרידים בין המילה "מחיק" למילה "רשע".

2. אך יש שפירשו שהרשע הוא בעל הדין, שמחיקו לוקחים את השוחד. לפי זה פירוש הפסוק הואשוחד מחיק רשע, ייקח [השופט, והתוצאה תהיהלהטות אורחות משפט ". "התורה הזהירה על השופט שלא ייקח שוחד, ועתה בא להודיע כי נותן השוחד גם הוא רשע... גם יש לפרש רשע בדין, כי החייב, הטוען שקר, דרכו לתת שוחד..." (רבי יונה).

3. ויש שפירשו את כל הפסוק במשמעות חיובית, כמשל ליחסו של ה' אל החוטא: "הקב"ה מקבל דברי הכנעה ופיוס מחיק הרשעים... להפוך דינו מרעה לטובה(רש"י)

  • ולא זכיתי להבין פירוש זה, שהרי בתורה נאמר בפירוש (דברים י יז): "כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד

"שוחד" ו"חיק" נזכרו גם ב משלי כא יד: "מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אָף, וְשֹׁחַד בַּחֵק חֵמָה עַזָּה" (פירוט).

5. לפקח על השופטים ברמות הנמוכות

החלוקה של מערכת המשפט לרמות ("ערכאות") היא הכרחית כדי לאפשר למערכת לתפקד; אפילו השופט המוכשר ביותר אינו מסוגל לשפוט את כל העם, כפי שלמד כבר משה רבנו מפיו של יתרו (שמות יח). אולם לחלוקה זו יש גם חסרונות

משלי כ ח-ט: "מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דִין, מְזָרֶה בְעֵינָיו כָּל רָע. מִי יֹאמַר 'זיכיתי ליבי טָהַרְתִּי מֵחַטָּאתִי'?!"

"כבר אמר החכםקהלת ה ז ): " אם עשק רש, וגזל משפט וצדק תראה במדינה - אל תתמה על החפץ, כי גבה מעל גבה שמר, וגבהים עליהם ", כלומר: אם תראהעושקוגזלואיןמשפטבמדינה, דע שהסיבה לזה, מפני שהשופט העליוןהגבוהאשר במדינה אינו משגיח על המשפט בעצמו, רק מסר הנהגת המשפט להשר המשנה אשר תחתיו, והשר מסר לאשר תחתיו, והנעשקים לא יוכלו להגיע צדקתם אל המלך עצמו, כי אז יצוייר שהשופטים הקטנים לא ישגיחו לעשות משפט, או שאין כוח בידם, או שיטו אחרי הבצע והשוחד.

אמנם, אםהמלךבעצמויושב על כיסא דין, ועושה המשפט בעצמו, אז בוודאי יעשה משפט לעשוקים, וזרוע רמה תישבר. ואמר בזה ארבעה תנאים:

אשהמלךעושה משפט בעצמו,

בשיושבעל כיסא דיןהישיבהעל הכיסא מורה בקביעות,

ג. שיושב עלכיסא דין, שיש הבדל בין כיסא דין ובין כיסא משפט, שהמשפט הוא הגמר... והפסק..., והדין הוא שמיעת הטענות..., שגם ישמע בעצמו טענות בעלי הדין, לא על ידי עורכי הדיינים ושופטים שומעים הטענות, שבזה יוכלו להטעות את השופט העליון,

דמזרה בעיניו כל רע, שמלבד המשפט - משגיח בכל מקום ומפזר ומזרה את הרע ע"י עיני השגחתו, שיתהלך בעצמו בין העם להשגיח על עושי רע להכרית כל פועלי אוון (ראו גם מזרה רשעים מלך חכם ).

כשיש כל התנאים האלהמי יאמר זיכיתי ליבי?, וכי ידמה לאיש, שאם הוא זכאי בליבו, כבר יטהר מחטאתו, הלא יגור ויפחד מן השופט הגדול הזה, אשר לו היכולת המוחלט, ואשר לא יטהו השוחד..." (מלבי"ם)

כלומר, גם כשיש הירארכיה שיפוטית, השופטים העליונים חייבים להיות מעורבים במה שקורה ברמות הנמוכות, לפקח עליהן ולאפשר לכל אדם להתלונן אם הוא מרגיש שהשופטים ברמות הנמוכות לא עשו עמו צדק. אסור לשלטון המרכזי לעצום את עיניו ולהסתפק בהאצלת סמכויות לרמות נמוכות יותר

לעיון נוסףפירושים נוספים על פסוק ט

6. להסיק מסקנות מכל העובדות

בשנת ה'תשס"ד ביקרתי בבית משפט כאורח, וראיתי את לוח הזמנים של השופט - נקבעו לו 5 דיונים שונים לאותה שעה. ראיתי ותמהתי - איך ייתכן שהשופט יצליח לשמוע ולהבין כל-כך הרבה טענות בנושאים שונים, בזמן כל כך קצר?! הדיון שנכחתי בו אכן היה קצר באופן משפיל - השופט היה חסר-סבלנות, ולמתלוננת בקושי היה זמן להסביר את עצמה. לעניות דעתי, זה פגע בכבודם של הנוכחים ובכבודו של בית המשפט.

על-פי התורה ועל-פי ספר משלי, כל משפט הוא עניין רציני, שחייבים להתעמק בו ולהבין אותו עד הסוף:

משלי כח ה: "אַנְשֵׁי רָע לֹא יָבִינוּ מִשְׁפָּט, וּמְבַקְשֵׁי ה' יָבִינוּ כֹל"

אנשים ששייכים למערכת רעה ומושחתתלא יכולים להבין ולהתעמק במשפט, אלא פוסקים את הדין מהר, כמו ב"סרט נע", כדי להספיק להגיע למשפט הבא, ולגמור בזמן את כל הדיונים שנקבעו לאותה שעה;

אולםמבקשי ה', היודעים שהמשפט הוא קודם-כל עבודת ה' (כמו שנאמר בתורה "כי המשפט לאלהים הוא"), הם יבינו כל - הם טורחים להתבונן בכל העובדות הרלבנטיותולהבין = להסיק מסקנות מכל הפרטים, כי כל פרט ופרט יכול להיות חשוב על-מנת לעשות משפט צדק.

מקורות ופירושים נוספים

החובה להתעמק ולהתבונן בכל העובדות חשובה במיוחד כאשר אחד מבעלי הדין הוא עני, שאין לו כסף לשכור עו"ד שייצג אותומשלי כט ז: "יֹדֵעַ צַדִּיק דִּין דַּלִּים, רָשָׁע לֹא יָבִין דָּעַת" (פירוט).

החובה לחקור בלי הגבלת זמן חשובה במיוחד כאשר השופט חושד שהעד הוא רמאימשלי כא כח: "עֵד כְּזָבִים יֹאבֵד, וְאִישׁ שׁוֹמֵעַ לָנֶצַח יְדַבֵּר" (סעיף 7).

רוב המפרשים פירשו שה משפט בפסוק זה אינו משפט בין בני אדם, אלא משפט שה' שופט את החוטאיםאנשי רע לא מבינים שהישפוט אותם על מעשיהם, וגם כשה' מביא עליהם פורענותלא מבינים שהיא נובעת מחטאיהם אלא חושבים שהיא באה במקרה; אבל מבקשי ה' מבינים שלכל חטא יש עונשוכלפורענות באה על חטא (ע"פ רש"י, מצודות, מלבי"ם, הגר"א)

7. לחקור בלי הגבלת זמן

כדי שיהיה אפשר לעשות משפט צדק, יש לאפשר לשופט לחקור את הנדון בלי הגבלת זמן, אם הוא חושב שיש צורך בכך:

משלי כא כח: "עֵד כְּזָבִים יֹאבֵד, וְאִישׁ שׁוֹמֵעַ לָנֶצַח יְדַבֵּר"

כזב = חוסר עקביות, כמו "נחל אכזב";   עד כזבים = עד שאומר כזבים, אינו מתמיד בעדות אחת אלא משנה את גרסתו בכל פעם;   יאבד = כולם מבינים שהוא עד שקר ואינם מקבלים את דבריו, וסופו שיאבד את מעמדו כעדיאבד את חירותו וישב בכלא

שומע = מבין;   איש שומע = איש שמבין בחכמתו שהעד שמעיד עכשיו הוא עד שקר, למרות שהעד עדיין לא סתר את עצמו;  לנצח = בלי הגבלת זמן, כמה שצריך;   ידבר = יחקור את העד וידבר עמו על עניינים שונים, עד שיגרום לו להתבלבל ולסתור את עצמו, וכך יחשוף ויוכיח לכולם שהוא עד שקר.

מקורות ופסוקים דומים

רעיון דומה נמצא בפסוק הבאמשלי כא כט: "העז איש רשע בפניו, וישר הוא יבין דרכו": העד הרשע הוא עז-פנים, חצוף; הוא אינו מתבייש לשקר אפילו בפניו של יריבו. אך האדם הישר צריך להבין את דרכו של הרשע ולחקור אותו באופן שיחשוף את שקריו (פירושים נוספים). המסר משני הפסוקים הסמוכים הוא: לא לוותר במשפט, לחקור עד שהאמת יוצאת לאור

אחת הדרכים לעשות זאת היא לשאול את העד סדרה של שאלות שוב ושוב, בסדר שונה, כדי לבלבל אותו ולגרום לו לסתור את עצמו: "מצות עשה לדרוש העדים, ולחקור אותן, ולהרבות בשאילתן; ומדקדקין עליהןומסיעין אותן מעניין לעניין בעת השאילה, כדי שישתוקו או יחזרו בהן, אם יש בעדותן דופי; שנאמר (דברים יג טו) "ודרשת וחקרת ושאלת היטב "" (רמב"ם הלכות עדות א ד). בפרק י נאמר, שעד צדיק יצליח לשמור על גירסה אחידה גם כשחוקרים אותו שוב ושוב (משלי י לב) "שפתי צדיק ידעון רצון, ופי רשעים תהפכות": שפתיו של העד הצדיק יידעו מה הוא רוצה להגיד ויצליחו לבטא את רצונו גם בחקירה מתמשכת ומבלבלת, אך פיהם של עדים רשעים יתהפך ויתבלבל ויחשוף את שקריהם בסופו של דבר (סעיף 11).

דרך נוספת לבחון את העדים היא על-ידי הבאתם להתרגשותמשלי יב יט: "שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד, וְעַד אַרְגִּיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר": אדם דובר אמת יצליח לשמור על גרסתו לעד, אך אדם שמשקר יצליח לשמור על גרסתו רק כל עוד הוא רגוע, רק עד שמביאים אותו להתרגשות; ההתרגשות תגרום לו להתבלבל ולסתור את עצמו (סעיף 10).

פירושים נוספים

1. לא פעם אני מקבל בדואל הודעת-שרשרת ישנה, שרוב האנשים כבר יודעים שהיא שקרית - פרט, אולי, לאדם התמים ששלח אותה, שכנראה קיבל אותה בדואל והחליט שזה חשוב להעביר אותה הלאה.

לפי חלק מהפירושים, הפסוק שלנו רומז לתופעה זו: "עד כזבים יאבד, ואיש שומע לנצח ידבר... עם כי יאבד העד ההוא בעבור עונש כזביו, הנה דבריו לא נאבדו להשכח מן הלב, כי כל איש השומעדברו יספרם עד עולםבחשבו כי אמת הוא(מצודת דוד); שמועות שקריות ממשיכות להתפשט במשך זמן רב לאחר שהעד שהמציא אותן כבר אבד. הכלל "לשקר אין רגליים(רש"י על משלי יב יט)כנראה לא כל כך נכון בימינו, בעידן התקשורת ההמונית והתפוצצות המידע; בימינו הכלל הוא אחר - "אם תחזור על שקר מספיק פעמים, אנשים יתחילו לחשוב שהוא אמת".

והמסקנה: לפני שלוחצים על "העבר" (Forward), כדאי לבדוק אם המכתב בכלל רלבנטי, למשל על-ידי חיפוש באינטרנט באחד האתרים המתמחים בזיהוי מכתבי שרשרת שגויים

2. אפשר לדרוש את החצי השני של הפסוק, "ואיש שומע לנצח ידבר", על שיחה שבה צד אחד שומע והצד השני לאהאיש ששומע, חושב שגם השני שומע, ולכן הוא לנצח ידבר, הוא מדבר בלי סוף, ואינו מודע לכך שהזולת אינו שומע אותו.

דוגמה מוחשית למצב זה היא שיחת טלפון, כאשר יש הפרעות באחד הצדדים של הקו. דוגמה נפוצה יותר היא שיחה פנים אל פנים, כאשר אחד הצדדים עייף או לא מרוכז, אבל הצד השני מלא מרץ ומדבר בלי סוף, ואינו שם לב שהדברים שלו נופלים על אוזניים אטומות

3. עד כזבים ישנו לא רק בבית המשפט אלא גם בתוך הנפש. ישנם אנשים שמכזבים, משקרים לעצמם, כדי להציג תדמית מכובדת כלפי חוץ, מתוך אינטרס כלשהו.

הצורך להגן על האינטרס שלו גורם לאדם לדבר כזבים, אך הרצון להיות טבעי ואמיתי גורם לו בסופו של דבר להגיד דברים הסותרים את הכזבים שלו ולאבד את העקביותעד כזבים יאבד = העדות הבלתי-עקבית של האדם על עצמו תאבד בסופו של דבר. לפעמים, אדם חיצוני (חבר או מטפל) יכול לקדם את התהליך בכך שהוא שומע את דבריו ומדבר איתו בסבלנות, עד שהאדם עצמו מבין שהוא משקר לעצמו, וכך הוא מנצח את השקר (אראל, בהשראת דרשה של גליה)

8. לבחון את אישיותו של העד מחוץ לבית המשפט

כדי לשפוט בצדק, יש לבחון את אישיותם של העדים גם מחוץ לבית המשפט:

משלי יד ה: "עֵד אֱמוּנִים לֹא יְכַזֵּב, וְיָפִיחַ כְּזָבִים עֵד שָׁקֶר"

כיזב = הבטיח ולא קיים.

הפסוק נותן לשופט סימן להבחין בין עד אמת לעד שקר

  • עד אמונים הוא אדם ישר ואמין גם מחוץ לבית המשפט, ולכן הוא מקיים את הבטחותיו ולא מכזב;
  • עד שקר הוא אדם בלתי אמין גם מחוץ לבית המשפט, והוא מבטיח הבטחות-שוואמפיח כזבים.

למשל, אם אחד העדים באופן קבוע מבטיח לבוא בשעה מסויימת ומאחר - הוא מפיח כזבים, ולכן יש מקום לחשוד בו שהוא עד שקר; כך גם אם הוא מפר הבטחות בנושאים אחרים

הדבר נכון לא רק בבית המשפט אלא גם בחיי היום-יום. כששוקלים אם לעשות שותפות עם מישהו, כגון לשכור אותו לעבודה או להלוות לו כסף, יש לבדוק את ההתנהגות שלו בחיים האישיים. אם תופסים אותו בכזבים, כלומר הוא מבטיח הרבה ואינו מקיים, יש לחשוד בו שהוא עד שקר, ויטעה גם את שותפיועֵד נשמע כמו הֵד - הכזבים ששומעים ממנו עכשיו הם רק הד של השקרים שנשמע ממנו בעתיד... (ע"פ גליה)

מקורות ופירושים נוספים

המאמר מתבסס על פירוש המאירי, ובעקבותיו דעת מקרא ומצודת דוד: "העד אשר יתמיד לדבר אמונות בודאי לא יכזב בדבר העדות; אבל הרגיל לדבר כזבים, ואם המה בדברים של מה בכך, מכל מקום, הואיל ורגיל בכךיעיד גם-כן שקר, ויש לחקור הרבה בדבריו(מצודות)

פסוקים דומים וקשורים

ישנם פסוקים נוספים המתארים תכונות אישיות שונות של עדי שקר, וניתן להיעזר בהם כדי לבחון את העדים

  • משלי יט כח: "עֵד בְּלִיַּעַל יָלִיץ מִשְׁפָּט, וּפִי רְשָׁעִים יְבַלַּע אָוֶן" - עד בליעל מזלזל ועושה צחוק מהמשפט, בעיניו המשפט הוא רק משחק לא רציני, וכל מטרתו היא להפיק כמה שיותר רווחים ממשחק זה; עדים רשעים מכניסים דברים רעים בהבלעה בתוך דבריהם - הם אומרים דברי גנאי בדרך אגב, כאילו שזו עובדה ידועה, וכאילו שהם מדברים לפי תומם (פירוט).
  • משלי כט כד: "חוֹלֵק עִם גַּנָּב שׂוֹנֵא נַפְשׁוֹ, אָלָה יִשְׁמַע וְלֹא יַגִּיד" - אדם שנהנה ממעשה של איסור, למשל קונה סחורה גנובה, יהיה מוכן לעבור על שבועה כדי להגן על הגנב, ולכן אי אפשר לסמוך עליו כאשר הוא מדבר בזכותו של הנאשם (פירוט). 

אחת המטרות של החכמה בספר משלי היא, ללמד את האדם איך לשפוט בצדק; והפסוק שלנו כולל את אחת ההנחיות שהחכמה נותנת לשופטים כדי שישפטו בצדק - לבחון את אישיותם של העדים מחוץ לבית המשפט

9. גם אנשים טובים עלולים לפשוע מתוך רעב

כששופט רואה לפניו נאשם שהוא מכיר אישית, ויודע שהוא אדם טוב, הנטיה הטבעית שלו היא לפסוק לטובתו. אך ספר משלי מזהיר:

משלי כח כא: "הַכֵּר פָּנִים לֹא טוֹב, וְעַל פַּת לֶחֶם יִפְשַׁע גָּבֶר"

הכר פנים = הפליה לטובה או לרעה של אדם המוכר לשופט.

הכר פנים לא טוב = הכרת פנים נאסרה בכמה מקומות בתורה, אך ספר משלי גם מסביר את הסיבה, מדוע אסור להכיר את פניו של אדם שמכירים כאיש טוב:

ועל פת לחם יפשע גבר = גם האיש הטוב ביותר עלול להתדרדר לפשע מתוך רעב, כדי להשיג פת לחם; ולכן, אסור לשופט להגיד "אני מכיר אותו, לא ייתכן שהוא פושע", אלא עליו לבדוק את העובדות בצורה אובייקטיבית, עם כל הצער והקושי; ואם אינו יכול לעשות זאת, יעביר את התיק למישהו אחר

וכך אמר יהודה בן טבאי: "כשיהיו בעלי הדין עומדין לפניך, יהיו בעיניך כרשעים(אבות א ח)

פירושים נוספים

הכר פנים לא טוב

פירשנו את הביטוי על-דרך הפשט, אך אפשר גם לדרוש שהכוונה לא טוב לנסות להכיר את הפְּנִיםהפנימיות של הנאשם, כי על פת לחם יפשע גבר, מצב של מצוקה יכול לגרום לאדם לשנות לגמרי את פנימיותו ולהוציא מעצמו דברים רעים; ולכן יש לפסוק רק לפי ראיות והוכחות מוצקות (ע"פ גליה).

ועל פת לחם יפשע גבר

1. פירשנו יפשע גבר = הנאשםועל פת לחם = מצב של מצוקה הגורם לאדם לפשוע, ולכן אין להכיר פנים גם לאדם שמכירים כאדם טוב; וכן פירש מלבי"ם.

ואפשר לפרש יפשע גבר = השופטועל פת לחם = שוחד שהשופט מקבל:

2. כשהשופט רעב, הוא עלול לפשוע ולהכיר פנים תמורת שוחד של פת לחם, ולכן ראוי לדאוג שמשכורות השופטים יהיו מספיק גבוהות כך שלא ירעבו ללחם (אולם לא צריך שופטים שמחפשים משכורות גבוהות יותר). 

  • אולם, אם עניינו של הפסוק הוא מניעת שוחד, היה ראוי לדבר רק על שוחד: "לא טוב לקחת שוחד, ועל פת-לחם יפשע גבר", ולא לדבר על נושא הכרת הפנים שהוא עניין אחר.

3. שני דברים הם לא טוביםהכר פנים לא טוב, ולא טוב ש על פת-לחם (כלומר שוחדיפשע השופט ויטה את המשפט: "היתכן שבעבור מתנה מועטת שחושב הדיין לקבל ממי שמכיר לו פנים, שיפשע בנפשו להוציא המשפט מעוקל?!" (מצודת דוד). לפי זה הפסוק מדבר על אותם שני עניינים שנזכרו יחד בדִּבְרֵים טז19: "לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד..."

  • אולם, לפי זה לא ברור מה הפסוק בא לחדש, והרי כבר בתורה כתוב שזה לא טוב

10. לבחון עדים כשמביאים אותם להתרגשות

ספר משלי ממליץ לבחון אם אדם משקר או דובר אמת ע"י הבאתו למצב של התרגשות:

משלי יב יט: "שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד, וְעַד אַרְגִּיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר":

תכון = תהיה יציבה ומבוססת.

שפת אמת תכון לעד = אדם האומר אמת יצליח לשמור על גרסה עקבית ויציבה לאורך זמן.

ארגיעה = מלשון רגיעה או מלשון התרגשות, כמו ב ישעיהו נא טו: "... רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַּלָּיו...".

ועד ארגיעה לשון שקר = אדם האומר שקר יצליח לשמור על גרסה עקבית רק כל עוד הוא רגוע, רק עד שהוא מתחיל להתרגש, ואז הוא נחשף. הצלחתו של המשקר מותנית ברוגע חיצוני, אבל לבו רוגע וסוער

מקורות ופירושים נוספים

1. המאמר מתבסס על רעיון שכתב "מטמונית למשפחות סופרים" באתר הניווט בתנ"ך: "הצלחתו של המשקר מותנית ברוגע חיצוני אבל לבו רוגע וסוער. קיומו של השקר זמני כרגע ". למילה רגע הוספו כאן שלוש אותיות רוחניות חלשות א,י,ה, לרמוז על רפיסותו של השקר אפילו בעולם חומרי, וגם על נטייתו לעטות על עצמו מסכה רוחנית".

2. ויש שפירשו, שטענה אמיתית תתבסס ותתקיים לעד, ודבר שקר "כמעט רגע הוא כלה והולךשהשקר אין לו רגלים" (ארגיעה מלשון רגעעד ארגיעה = תוך רגע אחדרש"י); "יזהיר בזה על הדיבור, שישתמש בו בכל עניין באמת, ושייזהר מן השקר. כי מי שיש לו שפת אמת, והוא נזהר בדיבוריו שיוציאם על קו אמת, הדיבור ההוא יצליח וייכון לעד, ויאמינוהו בכל דבריו, כי הבריות יחזיקוהו לאיש אמת, כיוון שהורגל כל ימיו לדבר אמת. אבל מי שיש לו לשון שקר, לא יאמינו לדבריו אלא עד רגע, כי השומעים דבריו יאמינו בהם לשעה, ואחרי כן, כאשר יבקרו דבריו ויחקרו אותם, יכירו כי שקר המה. ובא הכתוב הזה להזהיר את הבריות שיהיו טהורים בדיבורם, שלא ידברו רק אמת(החפץ חיים, שפת תמים פרק א).

  • אולם, ידוע המשפט המפורסם "אם תחזור על שקר מספיק פעמים, אנשים יתחילו לחשוב שהוא אמת"; משפט שמשתמשים בו הלכה למעשה בתעשיית השיווק, הפירסום והתעמולה
  • גם אני מקבל לא פעם הודעת דואל, שכולם (כמעט) יודעים שהיא שקרית, ובכל זאת היא ממשיכה לעבור באינטרנט, כי כל זמן מה מגיע לאינטרנט "בחור חדש" שעדיין לא יודע שמדובר בזבל... יש הודעות ששורדות שנים רבות בדרך זו
    האם גם בימינו "לשקר אין רגליים"? או שמא בימינו, בעידן התקשורת ההמונית והתפוצצות המידע, המצב שונה

3. "אַרְגִּיעָה = מוות - שם, בעולם המתים, הכל רוגע ורגוע. לפי-כךוְעַד אַרְגִּיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר - תוצאות לְשׁוֹן שָׁקֶר ללא ספק יהיו מוות; לא תהיה הצלחה לבעלי לְשׁוֹן שָׁקֶר, גם לא הצלחה רגעית(רמי ניר).

11. עד צדיק לא יתבלבל בחקירה

אחת הטכניקות המקובלות בחקירת עדים או חשודים היא לשאול אותם סדרה של שאלות שוב ושוב, בסדר שונה, כדי לבלבל אותם ולגרום להם לסתור את עצמם.

טכניקה זו נזכרה כבר בהלכה: "מצות עשה לדרוש העדים, ולחקור אותן, ולהרבות בשאילתן; ומדקדקין עליהןומסיעין אותן מעניין לעניין בעת השאילה, כדי שישתוקו או יחזרו בהן, אם יש בעדותן דופי: שנאמר "ודרשת וחקרת ושאלת, היטב" (דברים יג,טו)." (רמב"ם הלכות עדות א ד).

ויש לה רמז גם בספר משלי
משלי י לב: "שִׂפְתֵי צַדִּיק יֵדְעוּן רָצוֹן, וּפִי רְשָׁעִים תַּהְפֻּכוֹת"

שפתיו של הצדיק (= הצד הצודק והזכאי במשפטיידעו תמיד את רצונו של הצדיק, כלומר, יידעו תמיד מה הוא רוצה להגיד, ולא יתבלבלו;

אולםפיו של הרשע (= הצד האשם במשפט) ידבר תהפוכות ( = גירסאות מתחלפות ומתהפכות); הוא לא יצליח לשמור על גירסה אחידה, וכך השופט החכם יוכל לזהות את רשעתו או לפסול את עדותו.

פסוקים דומים

פסוק דומה מלמד, שגם כאשר יש לצדיק "פליטת פה" הגורמת לו צרה גדולה, הוא מצליח להיחלץ ממנה בצדקתו ובנועם אמריו (משלי יב יג) "בפשע שפתים מוקש רע, ויצא מצרה צדיק" (פירוט). 

משני הפסוקים ניתן ללמוד, שכדאי לאדם לאמן את שפתיו לדבר דיבורים טובים ורצויים; כך יינצל מצרות הנובעות מפליטות פה

פירושים נוספים

1. ניתן לפרש, שהרצון הוא רצון ה', והכוונה "הצדיק יודע להגיד דברים המתאימים לרצון ה', והרשעים יודעים להגיד דברים הפוכים מרצון ה'".

וניתן לפרש את הפסוק גם לפי משמעויות אחרות של המילה רצון:

2. רצון = חיבה ואהבה: הצדיק יודע להגיד דברים שה' אוהב, או להגיד דברים מביאים חיבה ואהבה בין בני אדם; והרשעים יודעים לעשות את ההיפך.

3. רצון = פיוס והשלמה: הצדיק יודע לפייס ולהשלים בין בני אדם, או "לשכנע" את ה' (בתפילה) שיתפייס וישלים עם החוטאים; אך הרשעים יודעים רק לגרום למהפכות ומריבות בין בני אדם ובין הבורא לבריאה (כמו שנאמר בפסוק אחר "איש תהפוכות ישלח מדון...") 

12. להחמיר בניאוף יותר מבגניבה

בספר משלי, בסוף פרק ו המזהיר מפני זנות וניאוף, ישנם פסוקים שמשוים בין גנב לבין נואףמשלי ו ל-לה:

לֹא יָבוּזוּ לַגַּנָּב, כִּי יִגְנוֹב לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעָב
וְנִמְצָא - יְשַׁלֵּם שִׁבְעָתָיִם; אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ יִתֵּן
נֹאֵף אִשָּׁה - חֲסַר לֵב; מַשְׁחִית נַפְשׁוֹ הוּא יַעֲשֶׂנָּה
נֶגַע וְקָלוֹן יִמְצָא; וְחֶרְפָּתוֹ לֹא תִמָּחֶה
כִּי קִנְאָה חֲמַת גָּבֶר; וְלֹא יַחְמוֹל בְּיוֹם נָקָם
לֹא יִשָּׂא פְּנֵי כָל כֹּפֶר; וְלֹא יֹאבֶה כִּי תַרְבֶּה שֹׁחַד
 
הפסוקים מתארים שתי סיבות שבגללן הגניבה פחות חמורה מהניאוף:

לא יבוזו לגנב משתי סיבות

  • אכי יגנוב למלא נפשו כי ירעב (פסוק ל) - כי הוא גונב כדי למלא צורך אובייקטיבי - הגוף הרעב לא יכול להתקיים בלי אוכל; אם כולאים אדם בלי אוכל, הוא ימות תוך מספר ימים
  • בונמצא - ישלם שבעתיים, את כל הון ביתו יתן (פסוק לא) - כאשר הוא יימצא (ייתפס), הוא יוכל להחזיר את הגניבה ואף יותר מזה - פי 7 ממה שגנב - וכך יוכל לפצות את הנגנב גם על אבדן רכושו וגם על עגמת הנפש שנגרמה לו, כלומר, הנזק שגורמת הגניבה הוא נזק הפיך

שתי הסיבות הללו לא קיימות בחטא הניאוף

  • א. "נואף אישה - חסר לב, משחית נפשו הוא יעשנה" (פסוקים לב-לג): חסר לב הוא אדם שאינו מסוגל לחשוב בהגיון; הנואף לא פועל מסיבה הגיונית-טבעית, כי הגוף יכול להתקיים בלי מין, שהרי אם כולאים אדם ומונעים ממנו לקיים יחסים, הוא לא ימות מזה, הוא יוכל לחיות שנים רבות, ובמשך הזמן הצורך שלו יקטן, כדברי חז"ל "משביעו - רעב, מרעיבו - שבע". הנואף פועל רק מתוך תאוה דמיונית ולא מתוך צורך אובייקטיבי, ולכן "נגע וקלון ימצא, וחרפתו לא תמחה", בניגוד לגנב ש"לא יבוזו לו".
  • ב. "כי קנאה חמת גבר, ולא יחמול ביום נקם. לא ישא פני כל כופר, ולא יאבה כי תרבה שוחד" (פסוקים לד-לה): הניאוף פוגע לא רק ברכושו של הזולת אלא גם במשפחתו, כבודו וחייו; הנזק הוא בלתי הפיך, ושום תשלום לא יוכל לפצות את המשפחה שנהרסה

מקורות ופירושים נוספים

בתנ"ך ניאוף חמור יותר מגניבה, אולם בתרבויות אחרות היחס לעניין שונה. כך כתב למשל הרב יצחק עראמה, שחי בספרד לפני כ-600 שנה: "[העמים] מחרפים ומגנים יותר הגנבים מן הנואפים, ולא עוד אלא שהם מתפארים בעוון ההוא [=הניאוף]. ואמת שעל דרך האמת הוא בהפך, כי הגנב יקרה שיעשה רע מעט לצורך גדול הכרחי, והוא כאשר לא ימצא אופן אחר למלאת רעבונו כי אם בגנבה, כי אם נמצא הדבר ההוא ישלם בעבורו שבעתים ממחירו, ואף שיתן בו את כל הון ביתו... אמנם נואף אשה חסר לב, כי הוא עושה רע בהפך, כי הוא מזיק נזק גדול לזולתו לנאף את אשתו אשר לא ניתן לימחל [=למחילה] בעבור השחתת גופו ונפשו, כי נגע וקלון ימצא(ראו על איסור ניאוף והשלכותיו המשפטיות / אביעד הכהן, מכללת שערי משפט)

ע"פ הרמב"ם, האישה הנואפת בספר משלי היא משל לחומר: "וכמה נפלאים דברי שלמה בחכמתו בדמותו את החומר לאשת איש זונה, לפי שלא ימצא חומר בלי צורה כלל, והרי הוא אשת איש תמיד לא ישתחרר מאיש, ולא ימצא פנויה לעולם, ועל אף היותה אשת איש אינה חדלה מלבקש איש אחר להחליף בו את בעלה, ומשדלתו ומושכתו בכל אופן עד אשר ישיג ממנה מה שהיה משיג בעלה. וזה הוא מצב החומר. והוא שכל צורה שתהיה בו הרי אותה הצורה מעתדתו לקבל צורה אחרת, ולא יחדל מתנועה, לפשוט צורה זו המצויה ולהשיג אחרת, ואותו המצב עצמו אחר הימצא הצורה האחרת(מורה נבוכים ג ח). לפי זה פירש גם את הפסוק שלנונואף אישה חסר לב - הטיפש נכנע לתאוות החומר, וכתוצאה מכך הוא משחית נפשו: "המין השלישי מן הרעות, הוא מה שיארע לאדם ממנו מפעולתו הוא עצמו, וזה הוא המצוי הרבה, והרעות האלה יותר מרעות המין השני בהרבה, ומרעות המין הזה צועקים כל בני אדם. וזהו אשר לא תמצא מי שאינו חוטא בו על עצמו כי אם מעטים. וזהו אשר ראוי לגנות עליו את הנפגע באמת, ולומר לו כמו שנאמר, "מידכם הייתה זאת לכם", ונאמר משחית נפשו הוא יעשנה(שם יב)

פסוקים סמוכים

13. לא לזלזל בגנב המעוניין להשתקם

ספר משלי מלמד, שלא לזלזל בגנב המעוניין להשתקם ולחזור לחברה, ובלבד שהוא מוכן לתת את כל מה שיש לו כדי לפצות על הנזקים שגרם

משלי ו ל-לא: "לֹא יָבוּזוּ לַגַּנָּב, כִּי יִגְנוֹב לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעָב. וְנִמְצָא - יְשַׁלֵּם שִׁבְעָתָיִם, אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ יִתֵּן"

"אם ראית גנב רשע שחזר מרשעו ועשה תשובהאל תבוזו לו, למהלמלא נפשו כי ירעב(מדרש משלי).

הגנב פעל מתוך רעב, אבל עכשיו - לאחר שנתפס - הוא מוכן לשלם פי 7 מערכה של הגניבה, ואף לתת את כל הון ביתו, כדי לפצות את קרבנותיו, ולכן יש למחול לו ולא לבזותו.

לעומת זאת, חטאו של נואף חמור יותר, וגם אם ייתן את כל הון ביתו, לא ימחלו לו; ראו גניבה לעומת ניאוף (סעיף 12)

מקורות ופירושים נוספים

לא יבוזו - שלושה פיסוקים שונים

1. ע"פ הטעמים, יש לפסק כך: "לא יבוזו לגנב כי יגנוב, למלא נפשו כי ירעב"; לפי זה, המילה "כי" הראשונה משמעה "אם" או "כאשר", ומשמעות הפסוק היאלא יבוזו לגנב כאשר יגנוב; ולמה לא יבוזו לו? - כי הוא עושה זאת למלא נפשו כי ירעב "; כך כנראה פירש רש"י

  • אולם, לפי זה ישנה כפילות בצלע הראשונה - "לא יבוזולגנבכייגנוב ", ובצלע השניה חסרות מילים - "כי למלא נפשו כי ירעב הוא עושה ". 
  • הפירוש מסתמך על הטעמים, אולם לא בטוח שהטעמים במקרה זה מתאימים למשמעות הפסוק - ייתכן שהפיסוק של הטעמים נועד רק לשמור על המקצב השירי של הקטע, ולחלק את הפסוק לשתי צלעות שוות באורכן.

2. ע"פ מצודת דוד, יש לפסק כך: "לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו, כי ירעב" ומשמעות הפסוק היאלא יבוזו לגנב כאשר יגנוב לצורך חיי נפשו; ולמה לא יבוזו לו? - כי הוא רעב ולא יכול לחיות בלי לגנוב"

3. וע"פ מלבי"ם, יש לפסק כפי שכתבנו למעלה: "לא יבוזו לגנב, כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב"; לפי זה, המילה "כי" הראשונה משמעה "משום ש-", ומשמעות הפסוק היאלא יבוזו לגנב, ולמה לא יבוזו לו? - כי הוא גונב למלא נפשו כאשר הוא רעב ".

רעב לשמוע את דברי ה'

1. הפסוק מדבר על אדם הגונב מתוך רעב גופני, אך חז"ל דרשו אותו גם על אדם ה"גונב" דברי תורה מתוך רעב רוחני, על-פי  עמוס ח יא: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם ד' ה', וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ: לֹא רָעָב לַלֶּחֶם, וְלֹא צָמָא לַמַּיִם, כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה'".

2. "המתגנב אחר חברו, והלך לשנות בדברי תורה, אף על פי שנקרא גנב, הרי זה זכה לעצמו. עליו הוא אומרלא יבוזו גנב כי יגנוב. לסוף מתמנה על הצבור, שנאמרונמצא - ישלם שבעתים, את כל הון ביתו יתן. ואין שבעתים אלא דברי תורה, שנאמר אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים (תהלים יב)." (מכילתא על שמות כב ג), כלומר, "אדם שרעב לדברי תורה, ורוצה ללכת לשיעור, אולם חברו תופסו ומעכב אותו - מותר לו לשקר ולומר לו שהוא ממהר מאד כי יש לו אורחים חשובים, או שיש לו עיסקה דחופה, ואף על-פי שהוא גונב בזה את דעת חברו - לא יבוזו לו, כי מטרתו למלא את נפשו בדברי תורה(הרב רונן חזיזה, חמש דקות תורה ביום, י"ז בתמוז ה'תשס"ט).

3. "אם ראית עם הארץ שהשחית עצמו על דברי תורה, אל תאמר 'אתמול עם הארץ והיום חבר?!' למה? - למלא נפשו כי ירעב, ואין ירעב אלא תורה, שנאמר לא רעב ללחם ולא צמא למים." (מדרש משלי,  ילקוט שמעוני על משלי), כלומר, "בדור שלנו רואים הרבה אנשים שהיו רחוקים מתורה ומצוות, וברגע אחד עשו מהפך לטובה והלכו ללמוד תורה בשקידה ובמסירות נפש. יש כאלה שאומרים: אתמול הוא היה כמוני, מה הוא מראה את עצמו צדיק? מה קרה לו? הוא לא יכול לרמות אותי... אסור לומר כך... יש לו תחושת רעב לדבר ה', וזה מה שהניע אותו ללמוד ולהשתנות(הרב רונן חזיזה, חמש דקות תורה ביום, י"ז בתמוז ה'תשס"ט)

ונמצא - ישלם שבעתיים

הפסוק אומר, שהגנב משלם פי 7 מערך הגניבה. אולם, על-פי התורה, אדם שגנב רכוש צריך לשלם רק פי 2שמות כב ג: "אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה, מִשּׁוֹר עַד חֲמוֹר עַד שֶׂה חַיִּיםשְׁנַיִם יְשַׁלֵּם"; ישנם רק שני מקרים מיוחדים - אדם שגנב שה ושחט או מכר אותו, צריך לשלם פי 4, ואדם שגנב שור ושחט או מכר אותו צריך לשלם פי 5שמות כא לז: "כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹחֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹרוְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה". בכל מקרה אין בתורה דין של תשלום פי 7. אם כך, מדוע נאמר כאן שהגנב ישלם שבעתיים?

1. מבחינה משפטית, הגנב אכן יכול לצאת ידי חובתו בכך שיחזיר רק פי 2 מערך הגניבה, אולם הוא לא מסתפק בכך, הוא רוצה גם לשקם את כבודו ואת מעמדו החברתי, כדי ש"לא יבוזו לו"; לשם כך הוא צריך לפייס את האיש שגנב ממנו, ולכן הוא נותן לו מעבר למה שבית הדין מחייב אותו: "אם יתן שבע פעמים כשיעור הגניבה, אז יחדל ממנו בעל הגניבה(מצודת דוד על משלי ו לא), "הוא לא דיבר שם מהעונשים שיתנו בית דין לגנב על-פי המשפט, אלא על-פי הבושת והכלימה שירגיש הגנב כשיתפרסם היותו גנב... כשנמצא עם הגניבה, התפעל מהכלימה ההיא, שכבר היה משלם שבעתיים להינצל מאותה בושה, וגם את כל הון ביתו יתן, כי זה טבע האדם..." (אברבנאל על שמות כב ג)

פירוש זה מתאים לפסוק בשיר השיריםשיר השירים ח ז: "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוֹּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה, וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ; אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה, בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ". הביטוי את כל הון ביתו משותף לשני הפסוקים, ומלמד שיש קשר ביניהם: בפסוקנו נאמר, שלא יבוזו לגנב שגונב מתוך רעב; בשיר השירים נאמר, שאם ייתן איש את כל הון ביתו באהבה - כן יבוזו לו (פירוט). מההקבלה ניתן אולי להסיק, שהגנב בפסוקנו נותן את כל הון ביתו כדי שלא יבוזו לו (כנראה מדובר כאן באדם עני שגנב אוכל כי לא היו לו מזומנים, אבל עדיין יש לו קצת רכוש בבית שאותו הוא יכול לתת).

לפי זה, אפשר לפרש שהמושג שבעתיים לא מציין דווקא פי 7, אלא כמות מרובה כלשהי; ראו שבע = שפע

2. יש מפרשים, שדין תשלומי כפל אינו בהכרח בדיוק פי 2: "הקרן - היא ממון, ולכן היא תמיד משולמת כשעת הגניבה. והכפל (היא "הקרן" השנייה) - היא קנס, וערכה יכול להיות כל דבר, והיא מחוייבת רק בשעת העמדה לדין, ומשמעותה - הענשת הנתבע. ויש עוד הבדלים רבים. וראה דעת "היראים" בנושא, שהקנס משולם לבית דין ולא לתובע, ובית דין יעשה כל מה שיחליטו" (ד"ר מנחם צוקר, ע"פ "שיעורים" מהדורה שניה עמ' 218).

3. מכיוון שהקטע עוסק, בין השאר, באישה נכריה (פסוק כד), ייתכן שגם הפסוק מתאר אדם שגנב מאיש נכרי, ונשפט על-פי חוקי הגויים, שהם מחמירים יותר מהתורה בעניין זה (ראו גם בפסוקים הבאים לגבי היחס לנואף בספר משלי ובתורה).

4. ייתכן שהמספר 7 נובע מסיכום של קנסות על כמה גניבות, למשל: אדם שגנב שור שהיו עליו כלים, וטבחו או מכרו, צריך לשלם פי 5 על השור, ופי 2 על הכלים - סה"כ 7 (רש"י); או: אדם שגנב שור ושה וטבחם או מכרם, צריך להוסיף, בנוסף להחזר הגניבה, עוד 4 שוורים ו-3 כבשים, סה"כ 7

  • אולם, מבחינה מתימטית, ההחזר בכל מקרה לא יוצא פי 7 מהגניבה, למשל, נניח שאדם גנב שור ששווה 100 וכלים ששוים 50, בסה"כ 150; אם הוא משלם פי 5 על השור (500) ופי 2 על הכלים (100), אז הוא משלם בסה"כ 600, שזה פי 4 מהערך הכולל של הגניבה (150*4=600), ולא פי 7!

5. וייתכן ש הפסוקים מתארים שני סוגי גנבים (ע"פ פרופ' מרדכי זר כבוד, 'דעת מקרא' על הפסוק)

  • גנב עני - שגונב מתוך רעב ולכן לא בזים לו ואינו צריך לשלם: "לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב"
  • וגנב עשיר - שבזים לו ומחייבים אותו לשלם את כל הון ביתו; לפי זה, פירוש המילה "ונמצא" הוא - אבל יש במציאות גם גנב מסוג אחר, גנב עשיר, ש"ישלם שבעתיים, את כל הון ביתו יתן ". 

לפי זה, הגנב העשיר נדרש לשלם פי 7, מעבר לדין התורה, כי העבירה שעשה היא חמורה יותר - הוא גנב מתוך תאוות בצע ולא מתוך רעב; בנוסף לכך דרושה הרתעה גדולה יותר - תשלום פי 2 הוא נמוך יחסית להונו של אדם עשיר ולא ירתיע אותו מספיק. ע"פ התורה, בית הדין רשאי לקבוע עונשים חמורים יותר מעונשי התורה, כאשר נראה לשופטים שהחטא חמור במיוחד או שנדרשת הרתעה מיוחדת

6. ועל-דרך הדרש, חז"ל פירשו שהכוונה לשבעתיים מדורים של גיהנום: "ונמצא ישלם שבעתיים - זה עם הארץ שלמד תורה וחזר לקלקולו הראשון, הקדוש ברוך הוא משלימו לארבעה עשר מדורי של גיהנם, לא דיו שהוא גורם לו, אלא לו ולביתו ולממונו, שנאמר את כל הון ביתו ייתן. דבר אחרונמצא ישלם שבעתיים - זה הדיין שנתמנה על הציבור, אם אינו דן באמת ומוציא את הדין לאמיתו, הקב"ה משלימו לארבעה עשר מדורי של גיהנם, לא דיו שהוא גורם לו, אלא לו ולביתו ולממונו, שנאמר את כל הון ביתו יתן." (מדרש משלי)

14. שופט טוב צריך אישה חרוצה

השיר "אשת חיל" (משלי לא) מתאר אישה חרוצה, שמפרנסת את בעלה, "ושלל לא יחסר". אולם, על-פי התורה, חובתו של הבעל היא לפרנס את אשתו. מדוע אשת חיל מפרנסת את בעלה? אולי הסיבה היא ש

משלי לא כג: "נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ, בְּשִׁבְתּוֹ עִם זִקְנֵי אָרֶץ"

השער באותו זמן היה גם מקום המשפט והנהגת הציבור; הבעל יושב בשער עם הזקנים, כלומר שופט או עוסק בצרכי הציבור.

באותו זמן, השופטים קיבלו משכורות נמוכות מאד, אם בכלל: "אמר רב יהודה אמר רב אסי: 'גוזרי גזירות שבירושלים היו נוטלין שכרן (ומתפרנסין הימנו לפי שלא היו עסוקין במלאכתן): תשעים ותשע מנה מתרומת הלשכה; לא רצו - מוסיפין להם'. 'לא רצו'? - אטו ברשיעי עסקינן (שנוטלין שכר לדון יותר מכדי חייהן)? אלא 'לא ספקו (למזונות), אע"פ שלא רצו (ליטול) - מוסיפין עליהן'." (תלמוד בבליכתובות קה.)

חז"ל דחו בשתי ידיים את האפשרות, שהדיינים לא ירצו לדון בגלל השכר הנמוך, או שידרשו העלאה במשכורת מעבר למינימום הנדרש כדי לחיות; דיינים כאלה הם רשעים, ובכלל לא אמורים להגיע להיות דיינים. המצב בימיהם היה הפוך - דיינים סירבו לקבל העלאה במשכורת, למרות שהמשכורת לא הספיקה לקנות אוכל לעצמם ולמשפחתם! במצב כזה קבעו חז"ל, שיש לחייב אותם לקבל העלאה במשכורת, על-מנת שבריאותם לא תיפגע.

לכן, כאשר הבעל היה שופט, האישה היתה צריכה לעבוד

לעיון נוסף

בעלה של אשת חיל, שהיא גם חכמה ("פיה פתחה בחכמה"), זוכה לשבת בשער עם מנהיגי הארץ; אך אדם אויל, שאינו רוצה לקחת אישה חכמה, לא יזכה לשבת בשער (פירוט). 

15. להכניס כלי בינה למערכות השלטון

ספר משלי קורא לנהל את כל תחומי השלטון בכלים מדעיים, כלים של חכמה ותבונה. כך אומרת הבינה

משלי ח טו-טז: "בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ, וְרוֹזְנִים יְחֹקְקוּ צֶדֶק. בִּי שָׂרִים יָשֹׂרוּ, וּנְדִיבִים כָּל שֹׁפְטֵי צֶדֶק".

בי מלכים ימלכו = בעזרתי, אומרת הבינה, המלכים מצליחים למלוך בהצלחה ולאורך זמן; הם פועלים על-פי תיאוריות מתקדמות של מדעי המדינה וניהול בני אדם.

ורוזנים יחוקקו צדק = בעזרתי הרוזנים - המחוקקים - יודעים לקבוע חוקים צודקים; הם מפתחים תיאוריות מתקדמות המסייעות להם לחזות מראש את התוצאות של כל שינוי בחוק (ייתכן שהמילה "צדק" מתייחסת גם למלכים - "בי מלכים ימלכו בצדק ").

בי שרים ישרו = בעזרתי השרים מצליחים לשרור, לנהל את משרדיהם באופן מוצלח לאורך זמן; הם מיישמים שיטות מתקדמות לניהול פרוייקטים וקביעת סדרי עדיפויות

ונדיבים כל שופטי צדק = בעזרתי השופטים מצליחים לשפוט בצדק; הם מפתחים תיאוריות משפטיות מתקדמות המאפשרות להם לפסוק בצורה עקבית והוגנת במצבים שונים.

ישנם הרבה דרכי פעולה הנראים טובים וצודקים במבט ראשון, אבל כדי להצליח למשול לאורך זמן ולשפוט בצורה עקבית, אי אפשר להסתמך על מה שנראה במבט ראשון, יש להשתמש בכלים של בינה.

מקורות ופירושים נוספים

הפרדת רשויות

הפסוק מתאר ארבעה כשרונות מנהיגותיים, הרומזים לרשויות השלטון השונות

  • בי מלכים ימלוכו - כישרון מנהיגותי כללי.
  • ורוזנים יחוקקו צדק - כישרון לפעול ברשות המחוקקת.
  • בי שרים ישרו - כישרון לפעול ברשות המבצעת
  • ונדיבים כל שופטי צדק - כישרון לפעול ברשות השופטת.

רשויות אלו נרמזו גם ב ישעיהו לג כב: "כִּי ה' שֹׁפְטֵנוּ, ה' מְחֹקְקֵנוּ, ה' מַלְכֵּנוּ, הוּא יוֹשִׁיעֵנוּ".

התורה מסייעת למלוכה, או מחליפה את המלוכה?

1. פירשנו שהבינה מסייעת למלוכה, ובדומה לכך פירשו בארץ ישראל: "רבי חגיי, כד הווה מקים פרנסין, היה מטעין לון אורייתא, לומר, שכל שררה שניתנה - מתורה ניתנה, שנאמר בי מלכים ימלוכו וגו' בי שרים ישורו(ירושלמי פאה ח ו), "ובכל שררה על האומה צריך שיביאו ספר תורה ויעמדו לפני הקהל וספר תורה בידו בשעה שהשררה ניתנת לו, לומר שכל שררה מן התורה, וכמאמר החכם בהזהירו על החכמה בי מלכים ימלוכו וגו' בי שרים ישורו, וכל שררה היא למטה משררת ידיעת התורה, וכל נכבד יכבד בה, יקרה היא מפנינים." (ראב"ם על חכם עדיף מנביא), "אמר רבי יוחנן: שלשה זירים הן: של מזבח, ושל ארון, ושל שלחן: של מזבח - זכה אהרן ונטלו; של שלחן - זכה דוד ונטלו; של ארון עדיין מונח הוא, כל הרוצה ליקח יבא ויקח; שמא תאמר פחות הוא? תלמוד לומר: (משלי ח טובִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ(בבלי יומא עב ברמב"ם הלכות תלמוד תורה ג).

2. אבל בבבל פירשו, שהתורה מחליפה את המלוכה - הרבנים הם המלכים: "רב הונא ורב חסדא הוו יתבי; חליף ואזיל גניבא [שם חכם]; אמר ליה חד לחבריה: ניקום מקמיה, דבר אוריין [31] הוא! אמר לו: ומקמי פלגאה [32] ניקום? אדהכי אתא איהו לגבייהו, אמר להו: 'שלמא עלייכו מלכי שלמא עלייכו מלכי'! אמרו ליה: מנא לך דרבנן איקרו 'מלכים'? אמר להו: דכתיב בי מלכים ימלוכו וגו'.(בבלי גיטין סב א).

הבדל זה הוא אופייני להבדל שבין תורת ארץ ישראל לתורת הגלות: בארץ ישראל יש חשיבות לשלטון ממשי במדינה, אבל בגלות השלטון הוא בידי הגויים, ואנחנו בני ישראל שולטים רק בעולם התורה

ראו גם שמות רבה טו יג.

ונדיבים כל שופטי צדק

נדיבים הם אנשים נכבדים ומורמים מעם, כמו השרים והרוזנים; לפי ההקבלה לפסוק הקודם, היה ראוי לכתוב "ונדיבים ישפטו צדק"; מה משמעות התחביר המוזר של המשפט?

1. ייתכן שהמשפט מתייחס לשלוש קבוצות שונות - שרים, נדיבים, וכל השופטים בצדק

  • אולם, לפי פירוש זה, האות ו אינה במקומה, והיה ראוי לכתוב "בי שרים ישורו, נדיבים, וכל שופטי צדק".

2. ע"פ מצודת דוד, הפסוק מתייחס לשופטים העליונים ושרי המשפטים, שהם צריכים במיוחד להשתמש בבינה - "על-ידי תתקיים ממשלת השרים והנדיבים שבכל השופטים". 

  • אולם, לפי פירוש זה, המילה "נדיבים" אמורה להיות נסמכת, והיה ראוי לכתוב "וכל נדיבי שופטי צדק" או "ונדיבי כל שופטי צדק".

3. וייתכן שהמילה "נדיב" היא הנשוא של המשפט, ומשמעותו היא "באמצעות הבינה, שופטי הצדק יוכלו להתרומם ולהיות נדיבים ונכבדים". בדרך כלל אומרים "אל תהיה צודק - היה חכם"; אבל הבינה האמיתית מאפשרת לאדם להיות גם צודק וגם חכם - גם לשפוט בצדק, וגם לזכות לכבוד ושלטון: "בעזרתי יזכו השרים להחזיק במשרתם לאורך זמן; בעזרתי, מרוממים ונכבדים יהיו השופטים בצדק". רעיון דומה נמצא בפסוקים קודמים בפרק, ראו משלי ח ח: "בְּצֶדֶק כָּל אִמְרֵי פִי, אֵין בָּהֶם נִפְתָּל וְעִקֵּשׁ" (פירוט).

נוסחים

יש לציין שע"פ מלבי"ם, הגירסה הנכונה בפסוק היא "ונדיבים כל שופטי ארץ"; ראו 'דעת מקרא'.



פסוקים דומים וקשורים

16. עד מרמה לא יוכל להציל

כשחבר שלנו נאשם בעבירה, ואנחנו יודעים שהוא אכן אשם, יש לנו נטיה להסתיר את האמת כדי שלא לפגוע בו. ספר משלי מזהיר

משלי יד כה: "מַצִּיל נְפָשׁוֹת עֵד אֱמֶת, וְיָפִחַ כְּזָבִים מִרְמָה

עד אמת מציל את שתי הנפשות - גם את נפשו של האיש הזוכה בדין, אבל גם את נפשו של היוצא חייב בדין! משפט צדק מאפשר לו לכפר על אשמתו ולשקם את חייו: "מציל נפשות - נפש העושק ונפש העשוק. נפש עשוק הוא מציל, כי השב ישיב לו העושק אשר עשק; ויציל נפש העושק מן העוון, ויכלאנו מבוא בדמים, ויחשוך נפשו מני שחת(ר' יונה גירונדי)

על פי הפשטנפש = חיים, והפסוק מדבר על הצלה בעולם הזה; אך יש שפירשו שהכוונה לנפש הרוחנית, והפסוק מדבר על הצלה בעולם הנשמות: "עד אמת מציל שתי נפשות - נפש הנגזל מעשקו, וגם את נפש הגזלן הוא מציל מדינה של גיהנם. והצלתו מעולה יותר מהנגזל, כי הצלת הנגזל הוא בממון לבד... הצלת הגזלן הוא לנשמתו... ועודמציל נפשות, כי הגוזל דבר מחברו ולא החזירו עד כלות ימיהם, מוכרחים שניהם, הגזלן והנגזל, לבוא בגלגול, ולכך, כשמחמתו תוחזר הגזילה לבעליה, הוא מצילם מגלגול..." (הגאון מווילנה).

החצי הראשון של הפסוק פונה אל העד, ומעודד אותו להעיד כדי להציל נפשות; החצי השני פונה אל הנאשם, ומלמד אותו שלא לסמוך על עד שקר המבטיח להציל אותו

כזב = הבטחה שאינה מתקיימת;  עד מרמה, גם אם הוא מעיד לטובת הנאשם, לא יצליח להציל את הנאשם. בסופו של דבר המרמה תתגלה, ותגרום לו נזק רב יותר. ולכן, אם אדם מבטיח לנאשם שיציל אותו ע"י עדות של מרמה - זוהי הבטחת שווא, הוא מפיח כזבים ומבטיח הבטחות שלא יוכלו להתקיים.

פירושים נוספים

פסוקים נוספים עם ביטוי דומהיפיח כזבים עד שקר (סעיף 8),  עד שקרים, יפיח כזבים

17. עו"ד צדיק ועו"ד רשע

יש עורכי דין שהאמת עומדת אצלם מעל הכל, ויש כאלה שיעשו כל דבר כדי להשיג זיכוי או הרשעה. מעיון בספר משלי נראה, שגם בזמן שלמה המלך היו אנשים כאלה (אם כי, כנראה, לא קראו להם "עורכי דין"):

משלי יג ה-ו: "דְּבַר שֶׁקֶר יִשְׂנָא צַדִּיק, וְרָשָׁע יַבְאִישׁ וְיַחְפִּיר. צְדָקָה תִּצֹּר תָּם דָּרֶךְ, וְרִשְׁעָה תְּסַלֵּף חַטָּאת". 

אדם שרוצה שהצדק ייצא לאור (להלן: הצדיק), רוצה שכל אחד יקבל את המגיע לו - לא פחות ולא יותר; לכן, עו"ד צדיק שונא דברי שקר; דברי שקר מעוותים את המציאות ואינם מאפשרים לעשות צדק.

ניגודו של הצדיק (להלן: הרשע) אינו מתעניין כלל בצדק, ולכן, עו"ד רשע מוכן להבאיש (= לקלקל ולהפסיד) את שמו הטוב של האדם שנמצא בצד השני של המתרס המשפטי, לגרום לו בושה וחרפה על לא עוול בכפו, רק כדי שהוא יורשע / שהצד שלו יזוכה.

הצדקה היא דרכו של הצדיק; דרכו של הצדיק היא לשמור ולנצור על התם-דרך (= השלם ללא פגם במעשיו), כך שלא ייענש בחינם; ודרכו של הרשע היא לסלף ולעוות את מעשה החטא של כך שייראה חמור יותר / קל יותר ממה שהוא באמת, העיקר שהנאשם יורשע / יזוכה, לפי העניין.

פירושים נוספים

לפסוק ה

1. "ורשע יבאיש ויחפיר" - פירשנו שהנושא הוא הרשע, הגורם בושה וחרפה לאחרים (וכך פירשו רוב המפרשים).

2. ואפשר גם לפרש שהנושא הוא הצדיק, הגורם בושה וחרפה לרשע, בכך שהוא חושף את שקריו (מלבי"ם פירוש שני).

3. ויש אומרים שהפעלים "יבאיש" ו"יחפיר" הם פעלים עומדים - הרשע מבאיש ומחפיר את עצמו בשקריו (דעת מקרא).

לפסוק ו

מפתח פסוקים

המפתח נוצר על-ידי מחשב. המספרים הם מספרי הסעיפים שבהם נזכר הפסוק.


Warning: Bad psuq format 'משלי ח טו' in /home/tora/public_html/_script/print.php on line 873

ספר בראשית

  - פרשת וירא, בראשית יח:    ה - 9;   

ספר שמות

  - פרשת משפטים, שמות כא:    לז - 13;   

  - פרשת משפטים, שמות כב:    ג - 13;   

ספר דברים

  - פרשת עקב, דברים י:    יז - 4;   

  - פרשת ראה, דברים יג:    טו - 7;   

ספר מלכים א

  - מלכים א יז:    יא - 9;   

ספר ישעיהו

  - ישעיהו לג:    כב - 15;   

  - ישעיהו נא:    טו - 10;   

ספר עמוס

  - עמוס ח:    יא - 13;   

ספר תהלים

  - תהלים פב:    ג - 1;   

ספר משלי

  - משלי ו:    יט - 8;    כו - 9;    ל - 12, 13;    לא - 13;   

  - משלי ח:    ח - 15;    טו - 15;   

  - משלי י:    לב - 7, 11;   

  - משלי יב:    יג - 11;    יז - 8;    יט - 7, 10;   

  - משלי יג:    ה - 17;   

  - משלי יד:    ה - 8;    כה - 8, 16;   

  - משלי יז:    כג - 4;   

  - משלי יט:    ה - 8;    ט - 8;    כח - 8;   

  - משלי כ:    ח - 5;   

  - משלי כא:    יד - 4;    כח - 6, 7;    כט - 7;   

  - משלי כב:    יב - 3;   

  - משלי כח:    ה - 6;    כא - 9;   

  - משלי כט:    ז - 1, 6;    יד - 1;    כד - 8;   

  - משלי לא:    ח - 2;    ט - 1;    כג - 14;   

ספר שיר השירים

  - שיר השירים ח:    ז - 13;   

ספר קהלת

  - קהלת ה:    ז - 5;   

מפתח נושאים

המפתח נוצר על-ידי מחשב. המספרים הם מספרי הסעיפים שבהם נזכר הנושא.

גם אנשים טובים עלולים לפשוע מתוך רעב - 9

כשהשופט לא לוקח שוחד, ה' שומר עליו מטעות - 3

לא להסתפק במה שהעו"ד אומר

לא לזלזל בגנב המעוניין להשתקם - 13

לא לסמוך על עדים שנהנים מהפשע

לבחון את אישיותו של העד מחוץ לבית המשפט - 8

לבחון עדים כשמביאים אותם להתרגשות - 10

להחמיר בניאוף יותר מבגניבה - 12

להיזהר משוחד סמוי - 4

להכניס כלי בינה למערכות השלטון - 15

להסיק מסקנות מכל העובדות - 6

לחקור בלי הגבלת זמן - 7

לעזור לאנשים שמתקשים להתבטא במשפט - 2

לעשות פשרה לפני שיודעים מה פסק הדין

לפקח על השופטים ברמות הנמוכות - 5

לתת יין לנידונים למוות

לתת סיוע משפטי לעניים - 1

עד בליעל יליץ משפט, ופי רשעים יבלע אוון

עד מרמה לא יוכל להציל - 16

עד צדיק לא יתבלבל בחקירה - 11

עו"ד צדיק ועו"ד רשע - 17

רק אמת תביא צדק

שוחד מזיק גם אחרי שהמשפט נגמר

שוחד נכנס לעיניים

שופט טוב צריך אישה חרוצה - 14

המאמר באדיבות אראל סגל – אתר הניווט בתנ"ך.

כניסות: 10464
קטגוריה: משפט עברי עידכון אחרון ב-שבת, 16 יולי 2016 נכתב על ידי מנהל אתר הדפסה דואל

המשך לדפים ומאמרים עיקריים באתר (לחץ על הכותרת לכניסה לדף):

מעבר לדף:       ייצוג משפטי ועריכת כתבי בי-דין לערכאות בתי המשפט

מעבר לדף:       ניסוח מכתב משפטי הכולל תמצית זכויות לפי הדין, דרישה לפיצוי או מעשה ואזהרה

מעבר לדף:       תביעות כספיות - נזיקין (לשון הרע, תביעות קטנות, רשלנות מקצועית, תאונות דרכים)

מעבר לדף:       דיני מקרקעין, חוזה שכירות (דוגמא), הוצאת דייר סרבן-פינוי שוכר, סכסוכי שכנים, התנגדות להיתר בנייה/תב"ע, הפחתת היטל השבחה

מעבר לדף:       עריכת חוזים - הסכמים (סעיפים השומרים על טובת הלקוח, צרכנות - ביטול או תביעה בגין עסקה לא הוגנת, הסכמי לאתרי אינטרנט, תקנונים משפטיים)

מעבר לדף:       דיני עבודה  (פיצויי פיטורים, הלנת שכר, שעות נוספות, הרעת תנאים, דמי נסיעות, קרן פנסיה, דמי חופשה, דמי הבראה)

מעבר לדף:       מאמרים במשפט העברי, ושילובו בדין הישראלי

מעבר לדף:       פנייה מקוונת לייעוץ משפטי ראשוני, אודותינו  - רזומה והשקפת המשרד

מעבר לדף:       ערוץ היוטיוב של המשרד

על המשרד:

המשרד מנוהל ע"י יונתן לוי בירותי, עורך דין ושמאי מקרקעין, נושא תואר שני במנהל ציבורי וביקורת פנים, בעל ניסיון בפרקטיקה המשפטית ובשמאות מקרקעין, עבד כשכיר בייעוץ משפטי במשרד ציבורי ובמשרדים פרטיים בתחום הדין האזרחי ומקרקעין. השקפת העולם של המשרד, תואמת וכפופה לכללי התורה והצדק: "דַּבְּרוּ אֱמֶת, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם, שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם" (זכריה ח') ומתן שירות אדיב.
האתר נועד לסייע בידכם להכיר את המשרד ותחומי עיסוקו. באמצעותו תוכלו לקבל מושג והסבר ראשוני על מכשולים משפטיים שנקרים בהתנהלות היומיומית של כל אדם, וכן על מקרי עוולה חריגים ונושאים חברתיים ציבוריים, לצד מאמרים וספרות במשפט העברי (לתנאי זכויות היוצרים והעתקה – לחץ כאן). בהתאם לעמדת וועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין, ובהתאם למהות המענה שאפשר להגיש לגולש במסגרת האתר, אין באמור לעיל ובאתר זהמשום המלצה, חוות דעת משפטית או ייעוץ משפטי או תחליף לכך; כמו כן התוכן באתר לא מתיימר להיות מדויק ו/או מקיף ו/או עדכני, ויש לקחת בחשבון שמידע משפטי מטבעו מתיישן. כל המסתמך על המידע באתר עושה זאת באחריותו המלאה ועל דעת עצמו בלבד.

 

דרכי יצירת קשר עם עורך-הדין יונתן לוי בירותי:

טלפון: 025712262
דוא"ל: lawyeryb@gmail.com
פנייה מקוונת באתר: לחץ כאן
פקס: 15325712262
המשרד ממוקם במרכז העיר בירושלים.